הושע פרק ב׳: מן הקרע אל חידוש הברית¹

מבוא

הושע פרק ב הוא פנינה ספרותית ותיאולוגית. בניגוד לדעה הרווחת במחקר הקלאסי (וולהויזן, מרטי, זלנר ואחרים) שראתה כאן אוסף של שלוש-ארבע נבואות קצרות שהודבקו זו לזו, קאסוטו (תרביץ תש”ז) הוכיח כי מדובר ביצירה שירית אחת שלמה, בנויה במבנה כיאסטי מושלם של 18 יחידות + מרכז. כל מילה וכל פסוק נמצאים במקומם המדויק לפי תוכנית אדריכלית מחושבת היטב.
הנושא המרכזי: יחסי נישואין שבורים וחידושם בין ה’ (הבעל הנבגד והנאמן) לבין ישראל (האישה הזונה שחוזרת אל בעלה הראשון).

חלוקת הפרק לשלושה חלקים עיקריים והקשר הפנימי ביניהם

חלק א – הריב והקרע כמעט מוחלט (פס’ ד–טו)
פתיחה דרמטית: ״רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי־הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ״ – הכרזת גירושין כמעט.
תיאור החטא: האישה מייחסת את ״דגן, תירוש ויצהר” למאהבים-הבעלים (פס’ ז, י, יד).
סדרת איומי ענישה קשים והולכים: חסימת דרכים בסירים וגדר (פס’ ח), לקיחת הברכות בחזרה (פס’ יא), השפלה פומבית והשבתת כל שמחה ומועד (פס’ יג–יד).
מטרת העונש: לגרום לה להכיר ש ״טוֹב לָהּ אָז עִם אִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן״ (פס’ ט)
זהו שלב ה ״ירידה אל השאול״ – הקשר נראה אבוד לגמרי.

חלק ב – נקודת התפנית: חזרה למדבר (פס’ טז-יז)
המרכז הכיאסטי והרגשי של כל הפרק
״לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ״
כאן מתרחש ההיפוך המוחלט: מ ״רִיבוּ בְאִמְּכֶם״ (פס’ ד) – לדיבור אינטימי על הלב.
מדוע דווקא המדבר? כי המדבר הוא ״תקופת הנישואין הראשונה״ של ישראל עם ה’, ימי הנעורים הטהורים, לפני שהארץ והפריון שלה פיתו אותה לבעלים. הכניסה לארץ היא שהביאה את כל הכישלונות. החזרה למדבר היא ״איפוס״ של היחסים, חזרה למצב שבו ישראל תלוי רק בו.

חלק ג – חידוש הברית ושינוי השמות הסמליים (פס’ יח–כה)
כל מה שנאמר בחלק א מתהפך כאן להיפוכו המוחלט:

במקום ריב – אירוסין נצחיים ״וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם… בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וּבֶאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת־ה’״

במקום ״לֹא אִשְׁתִּי״ – ״אִישִׁי תִּקְרְאִי וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד בַּעְלִי״

במקום השממה – ברית שלום עם כל הבריאה ״וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית… אַשְׁבִּית מִלְחָמָה מִן־הָאָרֶץ”״

ובשיא: תיקון השמות הסמליים של הילדים.

שינוי השמות הסמליים – מרכז המסר התיאולוגי

השינוי אינו מקרי, הוא מתרחש רק אחרי החזרה למדבר, כלומר רק אחרי שה’ מוחק את כל התיווך החומרי ומחזיר את היחסים לטהרתם הראשונית. רק אז אפשר לבטל את ״כתב הגירושין״ (השמות השליליים) ולכתוב מחדש ״כתב אירוסין״ חדש הפעם לנצח.

המבנה הכיאסטי אינו רק עניין של אסתטיקה, הוא נושא את המסר כולו. קאסוטו מראה שכל זוג יחידות מקבילות בנוי על היפוך מוחלט של מילים ורעיונות:

״דגן תירוש ויצהר״ – פעם מתנת הבעלים (פס’ י), פעם מתנת ה’ לנצח (פס’ כד–כה)

״אֶתְנָה הֵמָּה לִי״ (פס’ יד) ״וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם” (פס’ כא–כב)

״בַּעְלִי״ השנוא ״אִישִׁי״ האהוב

עמק עָכוֹר של ייאוש עמק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה

שלושת ה ״לָכֵן״ (פס’ ח, יא, טז) הם צירי המבנה:
לָכֵן ראשון – עונש, לָכֵן שני – עונש חמור יותר, לָכֵן שלישי – מפנה אהבה ״אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ״

המסר העמוק ביותר: אהבת ה’ לישראל היא אהבה קנאית, כואבת, אבל בסופו של דבר בלתי-מותנית. גם כשהחטא מגיע לשיאו, גם כשהעונש נראה סופי ה’ אינו מוותר על הלב של עמו. הוא מוכן ״לצאת למדבר״, לדבר אל לִבָּהּ, להסיר את שמות הבעלים מפיה, ולכתוב מחדש את הברית – הפעם מתוך חסד טהור.

כך הופך הושע פרק ב את סיפור הזנות הכואב ביותר במקרא לסיפור האהבה הנוגע והמרפא ביותר.
״וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ״ זו המילה האחרונה של ה’ לפני שמתחילים הכול מחדש, וזו גם המילה האחרונה של הנביא אלינו.