פרשת בראשית (המשך): מי הם הנפילים?

בסוף המאמר הקודם כתבתי שעוד לא דיברנו על קין והבל, על בני האלוהים ובנות האדם ועל הנפילים. הגיע הזמן. השאלה שמובילה אותי היא זו שנשארה פתוחה אחרי הגן: אם הפרי נתן לאדם ידיעה בלי בינה, מה קורה לאדם כזה בהמשך?

הפרשה עונה בצעדים (מן האדם אל בנו, מן הבן אל דורו, ומן הדור אל העולם כולו), ומילה אחת מלווה אותם: ״נפל״. השורש הזה מופיע בבראשית א־יא ארבע פעמים בלבד: ״וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם״ (ב, כא); פניו של קין, ״וַיִּפְּלוּ פָּנָיו״ (ד, ה) ו״נָפְלוּ פָנֶיךָ״ (ד, ו); ושם אחד, ״הַנְּפִלִים״ (ו, ד).¹ ארבע פעמים, בשלוש תחנות: האדם, בנו והעולם. נלך אחריהן.

ואקדים את ההצעה שלי, כפי שהיא עולה לדעתי מן הקריאה הפשוטה. אני קורא כאן בחמשת חומשי התורה בלבד: ספר איוב, למשל, מתוארך לזמן מאוחר, ולכן אינו עדות למה שהכתוב בבראשית התכוון אליו. ההצעה: הנפילים הם אדם וחוה, אלה שנפלו. ״בני האלהים״ הם כל זכר, ו״בנות האדם״ הן כל אישה. ו״וגם אחרי כן״ (אחרי המבול) הנפילים שבים: בני חם. בהמשך אפרוש את הדברים, ובסוף אציין מה עדיין קשה בהם.

קין: נפילה שנשארת למטה

קין הוא הילד הראשון. הוא נולד אחרי הגירוש, וחוה אומרת עליו: ״קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה׳״ (ד, א). קניתי, כלומר רכשתי. אחיו נקרא הבל, כלומר נשימה, אדים, ובכל הסיפור, בנוסח המסורה, הוא אינו אומר מילה.² ועבודת האדמה שהוטלה על אביהם עוברת לבן: ״וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה״ (ד, ב).

ה׳ מקבל את מנחת הבל ואת מנחת קין אינו מקבל, והכתוב אינו מסביר מדוע. מה שהוא מתאר בפירוט הוא התגובה: ״וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו״. זו הפעם הראשונה שהשורש ״נפל״ מתאר מצב של אדם. וה׳ אינו מעניש ואינו מנחם; הוא שואל, ואחר כך מלמד:

״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״ (ד, ז).

אבן עזרא מבחין בניגוד: ״כי כתוב בתחלה ׳ויפלו פניו׳ וזה דרך בושה״, ולכן ״שאת״ היא שאת פנים, הרמת הפנים, ההפך מנפילתן.³ ה׳ אינו מבטיח לקין שהכול יסתדר. הוא אומר לו שיש בידו להיטיב, שהחטא רובץ ושואף אליו, ו״אתה תמשל בו״; ברש״י: ״אם תרצה תתגבר עליו״. זהו השיעור הראשון בהבדלה שמקבל מי שיודע טוב ורע: לא מידע נוסף אלא כוח למשול. והלשון הזאת כבר נשמעה פעם אחת, בדברים שנאמרו לחוה: ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ״ (ג, טז).

אבל יש גם נפילה על פנים שאינה כישלון: ״וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים״ (בראשית יז, ג), ובמשכן, ביום השמיני (היום שלא היה בגן), ״וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם״ (ויקרא ט, כד). ההבדל נראה לי פשוט: מי שנופל על פניו נופל לפני מישהו. מי ש״נפלו פניו״ נופל לתוך עצמו.

קין לא קם. ״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו״ (ד, ח); ואחרי המילים האלה, בנוסח המסורה, לא נאמר מה אמר. הכתוב משאיר את הדברים בחסר, ורש״י מסביר שקין ״נכנס עמו בדברי ריב ומצה״. המדרש והתרגום משלימים את החסר, ולא תמיד באותו אופן.⁴ תרגום יונתן שם בפי קין טענה שהיא בלב העניין שלנו: ״לֵית דִין וְלֵית דַיָין וְלֵית עֲלָם אָחְרָן״ (אין דין, אין דיין, אין עולם אחר). והבל משיב: ״אִית דִין וְאִית דַיָין״. מי שמוחק את הדיין מוחק גם את ההבחנה בין טוב לרע: אם אין מי שישפוט, הכול מותר.

אחרי המעשה: ״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי״ (ד, ט). ״לא ידעתי״, מפי מי שהרג בידיו. ו״שומר״ הוא שורש המשימה הראשונה: האדם הונח בגן ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ (ב, טו), וקין משיב על השאלה על אחיו בשורש של התפקיד הזה. ״קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה״ (ד, י). דמי, ברבים: ״דמו ודם זרעיותיו״.⁵ הבל אינו אומר דבר, והדם צועק.

ועונשו: ״כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ״ (ד, יב). לאדם נאמר ״בזעת אפיך תאכל לחם״: עמל שעדיין מעמיד לחם. לקין: עמל בלי לחם. אולי כך נראה עמל שאינו מלווה בבינה: הוא נשאר עמל. ובכל זאת אין נטישה: כשם שעשה ה׳ לאדם ולחוה כתנות עור לפני שגירש אותם, כך ״וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ״ (ד, טו), והוא יושב ״בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן״ (ד, טז), ממזרח לגן, באותו צד שבו הוצבו הכרובים.

״לקח״: מן הצלע אל בני האלהים

השורש ״לקח״ מופיע בתורה לראשונה כשה׳ הוא הלוקח, ולטובה: ״וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן״ (ב, טו); ״וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו״ (ב, כא); ״כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת״ (ב, כג). אחר כך הוא עובר אל האדם ונעשה שורש החטא: ״וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ״ (ג, ו); ״וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים״ (ד, יט); ״וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים״ (ו, ב). ובתוך רצף הלקיחות האנושיות, לקיחה אחת שהיא של ה׳: ״וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים״ (ה, כד).

בקין אמרה חוה ״קניתי״, פעולה שלי; בשת, ״כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל״ (ד, כה), פעולה של אלהים. מצאצאי קין יצאה התרבות: עיר, כינור ועוגב, ״לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל״ (ד, כב), ויצא גם שירו של למך: ״אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי״ (ד, כג). ה״שבעתיים״ שנתן ה׳ לקין כהגנה, ״כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם״ (ד, טו), הופכים בפי למך לאיום: ״כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה״ (ד, כד). מה שהיה אות הגנה נעשה רישיון. ובדור אנוש בן שת: ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה״ (ד, כו). קריאה במקום לקיחה.

בני האלהים ובנות האדם

ועכשיו אל הפסוקים שעליהם נסבה המחלוקת:

״וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם… וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״ (ו, א־ב).

המסורת מתפצלת. יש קריאה מלאכית: פרקי דרבי אליעזר מספרים על ״המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים״ שראו את בנות קין, והרמב״ן, אחרי שהציע קריאה אנושית, מודה שהמדרש הזה ״הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל״.⁶ ויש קריאות אנושיות: אונקלוס מתרגם ״בני רברביא״; רבי שמעון בר יוחאי ״קרא להון בני דיניא״ ו״מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא״; רש״י: ״בני השרים והשופטים״; אבן עזרא מביא את ״בני שת״, ואחר כך אומר משלו: ״בני האלהים היודעים דעת עליון״; והרמב״ן מציע ש״אדם ואשתו יקראו בני האלהים, בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם״.⁷

אני מבקש לקרוא את הפסוקים כפשוטם, ולהיעזר בציר הזמן. אדם חי ״תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה״ (ה, ה). הוא חי בימי שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך ומתושלח, ואף בימי למך, הדור התשיעי, שנולד 874 שנה אחרי בריאת אדם. נח נולד רק 126 שנה אחרי מות אדם, והמבול בא 726 שנה אחריו.⁸ כלומר: ״כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב״ (תחילת הריבוי של האנושות) מתרחש בימי חייו של האיש שאלהים עשה בידיו.

במאמר על האזינו הצעתי לשמוע ב״בני האלהים״ את הזכרים וב״בנות האדם״ את הנקבות.⁹ כאן אני מוסיף את הנימוק, שנובע מציר הזמן: בתקופה שבה אדם עצמו חי בארץ אין צורך באמונה כדי לדעת מי ברא אותו; אפשר לפגוש אותו. ידוע היה בארץ שאלהים ברא את אדם, ולכן כל זכר היה ״בן אלהים״: צאצא של מי שאלהים עשה בידיו. והנשים נקראות ״בנות האדם״ מן הסיבה שהכתוב עצמו נותן: ״כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת״. מן האדם לוקחה ״אֵם כָּל חָי״. בלי מלאכים ובלי אצולה: כל האנושות כפי שהייתה אז. זו הרחבה של דברי הרמב״ן, שכתב על אדם ואשתו ועל ״הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַנּוֹלָדִים רִאשׁוֹנִים מֵאָב וָאֵם״; אני מוסיף: וכל מי שיצא מהם, בימים שהדבר היה ידוע. ואבן עזרא, שאמר שבני האלהים הם ״היודעים דעת עליון״, כיוון בהמשך דבריו לידיעת מערכות השמים; אני שומע בכך ידיעה פשוטה יותר: ידיעה שאלהים ברא את אדם.

ומה עושים כל הזכרים האלה? את אותם הפעלים של הגן: ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל… וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ״ (ג, ו), ״וַיִּרְאוּ… כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״ (ו, ב). ראה, כי טוב, לקח, ואחרי כן ״בחרו״ (שורש הבחירה, שבו ראה הרמב״ן את מתנת הפרי, כפי שהבאתי במאמר הקודם): בחירה בלי בינה. בגן ראו ולקחו האישה והאיש; עכשיו רואים ולוקחים הזכרים, והמושא הוא נשים, בני אדם שנעשו פרי. וחכמים שמעו כאן הד של דורות ארוכי חיים: ״שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין״. מי שלא עמל, לא למד.

הנפילים: אדם וחוה

״הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם״ (ו, ד).

״הנפילים היו בארץ בימים ההם״. אילו ימים? הימים שבהם ״הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב״: ימי אדם וחוה, כפי שהראה ציר הזמן. מי היה אז בארץ, מלבד כל בני האלהים ובנות האדם? אלה שנפלו: אדם וחוה, שגורשו מן הגן. הם ״הנפילים״: לא גזע משונה של ענקים אלא שם מילולי, ״הנופלים״. והפסוק מציין זאת כמעט בדרך אגב, כמי שאומר: בימים ההם עוד היו בארץ אלה שנפלו. ושימו לב: השורש נפתח באדם (״וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם״) ונסגר בשם שלו ושל אשתו.

והילדים? ״הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם״, אלה הילדים שנולדו מכל האיחודים האלה, ולא הנפילים עצמם.¹⁰ וכל המסורת שומרת את שורש ״נפל״ בהסבר השם: בראשית רבה, ״שהפילו את העולם, ושנפלו מן העולם״; רש״י, ״על שם שנפלו והפילו את העולם״; אבן עזרא, ״שיפול לב הרואה אותם״; והרמב״ן, ״נופלים מאבותם בגבה וכח״.¹¹ נפלו, הפילו, נפל הלב, נפלו מן האבות: ארבעה כיוונים, ואותה נפילה. לרמב״ן יתכן שאדם, שת ואנוש נקראו ״בני האלהים״, והנפילים הם צאצאיהם, שנופלים מהם; ההצעה שלי פשוטה מזו: הנפילים הם הם, הראשונים שנפלו.

ומה פירוש ״וגם אחרי כן״? אבן עזרא כותב: ״וטעם אחרי כן אחר המבול״.¹² כלומר: הנפילים היו בארץ בימים ההם, ושוב אחרי המבול. ואכן אחרי המבול אנו פוגשים אותם שוב, והפעם עם הכותרת ״בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים״ (במדבר יג, לג). יש נפילים לפני המבול ויש נפילים אחריו, וכך ״וגם אחרי כן״ מקבל פשט פשוט: אלה שנפלו, ואחריהם אלה שנפלו אחריהם. גם המסורת של המלאכים שנפלו מן השמים (״שמחזאי ועוזיאל הינון נפילין מן שמיא״) שומרת על ״נפל״.¹³

חם וכנען: אותה ערווה

אחרי המבול, כשנח חוזר לחיים רגילים, מתרחש שוב אותו דבר: ״וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ״ (ט, כב). שוב ראייה, שוב ערווה. בגן: ״וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם״ (ג, ז); כאן: ״וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן״ (ט, כד). ידיעה של ערווה, שוב.

ולעומתו, שם ויפת: ״וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה… וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ״ (ט, כג). ״ויקח״: והפעם לקיחה שמכסה; ״לא ראו״: עין שיודעת במה לא להסתכל. זוהי ההבחנה, בפועל: לא רק לדעת מה טוב ומה רע, אלא לדעת מה לא לראות.

והקללה נופלת על כנען: ״אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״ (ט, כה). וכבר אצל חכמים יש מי שהעמיד את כנען עצמו במרכז: ״יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו, לכך הוזכר על הדבר ונתקלל״.¹⁴ בלשון ההצעה שלי: כנען נפל, ובניו הם ״הנפילים״ של אחרי המבול.

כאן צריך לומר ביושר: הקללה נאמרת על כנען בלבד, ולא על שאר בני חם. אבן עזרא פוסל במפורש את מי שהשתמש בסיפור כדי לקבוע ש״הכושים הם עבדים״: ״והנה שכחו כי המלך הראשון אחר המבול היה מכוש״.¹⁵ והנפילה בתורה היא נפילה של מעשה, לא של דם, וכך אומר הכתוב עצמו, כפי שאראה להלן.

נמרוד ובבל: נפילה נוספת

גם בבל היא, לדעתי, נפילה, ואף היא של בני חם. ״וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ״ (י, ח). שימו לב ל״החל״ ול״גבר״: ״הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב״ ו״הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם״ של בראשית ו. ״וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל״ (י, י); ובבבל: ״וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״ (יא, ד). שוב ״שם״.

והמסורת מקשרת. רש״י מפרש שנמרוד ״החל להיות גבור״ כדי ״להמריד כל העולם על הקב״ה בעצת דור הפלגה״; ועל ״איש אל רעהו״ בבבל הוא כותב: ״אומה לאומה, מצרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען״, ורשימת הדוברים שהוא נותן היא רשימת בני חם.¹⁶

ומה מניע אותם? ״פֶּן נָפוּץ״: פחד. רש״י, על פי בראשית רבה, מביא שאמרו: ״אחת לאלף ותרנ״ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, באו ונעשה לו סמיכות״. ״אלף ותרנ״ו״ הם 1,656, בדיוק מניין השנים מאדם עד המבול. המגדל הוא ניסיון למנוע נפילה של השמים, והוא עצמו נפילה: ״וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת״ (יא, ה), ״וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם״ (יא, ח). ובבראשית רבה: ״דור המבול לא לקחו מוסר מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול״. מי שנפל ולא למד.

הנפילים של פרשת שלח

ומכאן לפרשת שלח. הנפילים חוזרים בספר במדבר, בתוך דוח המרגלים, והכתוב מכנה את הדוח ״דִּבַּת הָאָרֶץ״ (יג, לב) ממש לפני שהוא מצטט את החלק הזה:

״וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״ (במדבר יג, לג).

מי הם הנפילים כאן? לפי ההצעה שלי: בני כנען. ראשית, רשימת העמים בדוח עצמו: ״וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם״ (יג, כט), ומלבד עמלק, הנזכר לפניהם, כולם מבני כנען בבראשית י: ״וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת״, ״וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי״ (י, טו־טז). שנית, המקום: ״וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק״ (יג, כב), ובחברון עצמה ישבו בימי אברהם ״בְּנֵי חֵת״ (בראשית כג, ג), והיא ״קִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״ (כג, ב). ושלישית, בין העמים שה׳ מבטיח לאברהם נמנים גם ״הָרְפָאִים״ (בראשית טו, כ), בתוך רשימת עמי הארץ, לא מחוץ להם.

ובדברים ב משה מספר איך ה׳ השמיד עמים כאלה מפני קרובי ישראל, בני לוט ועשיו: ״הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים״ (ב, י), במואב; ״וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים״ (ב, יב), לפני בני עשיו; ״וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים״ (ב, כ), לפני בני עמון; ו״הָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם״ (ב, כג). וה׳ הוא הפועל: ״וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם״ (ב, כא), ו״אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם״ (ב, כב). ה׳ נלחם, למען בני לוט ועשיו. ובבראשית י: ״כַּפְתֹּרִים״ (י, יד) יוצאים ממצרים בן חם, וגבול הכנעני הוא ״עַד עַזָּה״ (י, יט), באותו אזור. אין כאן רשימת שמות זהה, ואין זיהוי מפורש בכתוב. יש כאן דפוס אחד: עמים שנופלים בשלבים, קודם לפני בני לוט ועשיו ואחר כך לפני ישראל.¹⁷

וכאן המדרש מצטרף להשוואה. בראשית רבה, על ״הנפילים היו בארץ״, מונה: ״שבעה שמות נקראו להם, אימים, רפאים, גבורים, זמזמים, ענקים, עוים, נפלים״. חמישה משבעת השמות האלה (האֵמים, הרפאים, הזמזומים, הענקים והעוים) הם עמי דברים ב. כלומר, חכמים עצמם ראו בעמים שמשה מונה בדברים ב ״נפילים״. ההבדל ביני לבינם הוא בשורשי העניין. לפיהם: אלה שרידי דור המבול; לפי ההצעה כאן: בני כנען, שנפלו אחרי המבול.

ויש לשים לב לנימוק, שמשה עצמו נותן: ״וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ״ (דברים ט, ד), ובפסוק שאחריו: ״לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם״ (ט, ה). הנפילה היא על המעשה, לא על המוצא; וכך נפל גם דור המרגלים.

והמרגלים מפחדים מ״הנפילים״, מאלה שכבר נפלו. כל הדוח הוא דוח של ראייה, כמו ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה״: ״ראינו״, ״בעינינו״, ״בעיניהם״. המרגלים אינם מדווחים על העולם אלא על העין. אמר רב משרשיא בגמרא: ״מרגלים שקרי הוו״; ״וכן היינו בעיניהם״, ״מנא הוו ידעי״ (מנין ידעו איך נראו בעיני האחרים?). ושוב השורש ״ידע״.¹⁸ הם ראו סימן טוב וקראו לו רע: ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא״ (יג, לב), ורש״י: ״בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים, והקב״ה עשה לטובה״. ומולם יהושע וכלב: ״טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד״ (יד, ז). אותה ארץ, שני דוחות: אחד רואה, ואחד מבחין.

והעם מפחד: ״לִנְפֹּל בַּחֶרֶב״ (יד, ג). ופסק הדין: ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם״ (יד, כט). מי שפחד ליפול נפל. ומי שקם? הילדים: ״וְטַפְּכֶם… וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ״ (יד, לא), אותם ״בניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע״ שציטטתי במאמר הקודם (דברים א, לט). הנפילים של המדבר לא הפילו אף אחד; הפחד מהם הפיל דור.

ועוג: ״כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ״ (דברים ג, יא). ״הנה״ ו״הלא היא״: משה מזמין ללכת ולבדוק. מה שיראו הוא מיטה, ומידותיה נתונות ״באמת איש״. המיתוס פוגש סרט מדידה. לפי ההצעה שלי עוג הוא שארית הרפאים, אלה שנמנו בין עמי הארץ; והמסורת, כדרכה, מתעקשת על הרצף: ״זה עוג שפלט מדור המבול״, שוב ״אחרי כן״.¹⁹ משה עצמו, אומרת הגמרא, פחד ממנו: ״שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו״. לא מגובהו, אלא מזכותו. כך מטפלים בפחד מענקים: בודקים, מודדים, זוכרים, ומבחינים בין גובה לזכות.

מה שעדיין קשה

אני מודע לקשיים. ״הנפילים״ הוא לשון רבים, ולפי ההצעה שלי מדובר בשניים; אבל לשון רבים משמשת בתורה גם לאיש ואשתו, ״וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם״ (ה, ב), ואולי גם קין נכלל בהם. הכתוב אינו אומר מפורשות שאדם וחוה הם הנפילים, ואינו מכנה את כנען ״נפל״; זו קריאה, לא עובדה. הצירוף ״בני האלהים״ אינו מופיע שוב בחמשת החומשים, ולכן קראתי אותו מתוך ההקשר בלבד; מי שנשען על ספרים שמחוץ לתורה יקרא אחרת, והרמב״ן עצמו מעדיף את מדרש המלאכים. את הנפילים של פרשת שלח אומרים המרגלים, ואולי הגזימו; וההשוואה בין דברים ב לבראשית י היא השוואה של אזורים ושל משפחות עמים, לא של שמות; החורים, למשל, הם בבראשית לו ״בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״, ואינם נמנים שם עם בני חם. אבל ההצעה, לדעתי, מסבירה יותר מן החלופות: את ״בימים ההם״, ציר הזמן; את ״וגם אחרי כן״, אחרי המבול; את ״מן הנפלים״, אותה נפילה שחוזרת.

מי שנפל ולמד

וחזרה אל קין. כשהנחתי אותו בארץ נוד נדמה שסיפורו נגמר. אבל בראשית רבה מספר המשך: ״פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי״.²⁰ תשובה, כלומר, קין נשא את פניו. ואדם הראשון? ״התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר, כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע״. ״ואני לא הייתי יודע״, ושוב ידיעה. ״מיד עמד אדם הראשון ואמר… מזמור שיר ליום השבת״.

ויש כאן היפוך. על ״וגם אחרי כן״ אומר רבי יהודה בר אמי: ״אחראי לא ילפון מן קדמאי״ (האחרונים אינם לומדים מן הראשונים). והתורה מצווה אחרת: ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״ (דברים לב, ז). ״בינו״, שוב שורש הבינה שליווה את שני המאמרים. כאן הקדמון (האדם הראשון, הראשון מבין הנפילים) לומד מבנו, מקין, שבא אחריו. הלמידה יכולה לעבור גם בכיוון ההפוך. והמזמור הזה, אומר רבי לוי, ״אדם הראשון אמרו ונשתכח מדורו ובא משה וחדשו על שמו״.

השבת של הגן נשארה פתוחה, והמשנה אומרת על המזמור הזה שהוא שיר ל״יום שכולו שבת״. ואדם הראשון, שלמד מקין שאפשר לקום, היה הראשון שאמר עליה שיר. יהי רצון שנדע ליפול כמו אברם, לפני מישהו; לקום כמו קין שעשה תשובה; וללמוד גם ממי שבא אחרינו. ״ואתה תמשל בו״. שבת שלום.