פרשת בראשית: מה היה כל כך אסור בפרי עץ הדעת?

אחרי הסיפור היפה של הבריאה, ששת ימי המעשה שמסתיימים בשבת (״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי… וַיִּשְׁבֹּת… וַיְבָרֶךְ… וַיְקַדֵּשׁ״, ב, ב־ג), מגיע עוד סיפור בריאה. הפעם המצלמה של הבמאי זזה: מן הפנורמה הרחבה של שמים וארץ אל תקריב: אדם אחד, גן אחד ועץ אחד.¹

והסיפור הזה אינו מסתיים ביום של מנוחה. הוא מסתיים בגירוש, בכרובים ובלהט החרב המתהפכת, ובמשפט שאנחנו מכירים היטב מן החיים: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (ג, יט). האדם הונח בגן כדי ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ (ב, טו), והוא יוצא ממנו אל עבודה קשה.

ומה עם השבת? בכל ששת ימי המעשה נאמר ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״. ליום השביעי אין ערב ואין בוקר; הוא אינו נסגר. ואכן, את העולם שלעתיד לבוא מתארת המשנה כ״יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת״.² אין יום שמיני. השבת של גן עדן אף פעם לא הסתיימה: אנחנו אלה שיצאנו ממנה.

ובגמרא אף מצמצמים את כל הסיפור ליום אחד, ערב שבת: בשעה התשיעית נצטווה האדם שלא לאכול מן העץ, בעשירית חטא, באחת־עשרה נידון, ובשתים־עשרה נטרד מן הגן; לא הספיק אפילו ללון בו.³ השבת של הגן נשארה אפוא פתוחה, והאדם נשאר בחוץ.

ובכל זאת נשארת שאלה שאינה מניחה לי: מה היה כל כך אסור? כל האיסור המפורש שהוטל על האדם הוא מצוות לא תעשה אחת ויחידה: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ״ (ב, יז), לצד הציווי החיובי ״פְּרוּ וּרְבוּ״ (א, כח). מהו הנזק שבפרי? ולמה אכילה אחת הביאה לגירוש?

מה הוסיף הפרי?

קל לחשוב על העץ הזה כעל עץ של חוכמה. אבל מה, בעצם, נוסף לאדם ברגע שאכל מן הפרי האסור? דבר אחד: הצד הרע שבכל דבר.

עד אותו רגע האדם לא ידע מהו רע. הוא לא ראה את הרע בשום דבר: רק טוב, כל היום. כך נראתה הבריאה כולה: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב״ (א, י ועוד), ובסופה ״וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (א, לא). ואז, אחרי הפרי:

״וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם״ (ג, ז).

אבל הם היו ערומים גם קודם: ״וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ״ (ב, כה). הגוף לא השתנה; המבט השתנה. רש״י, על פי בראשית רבה, שואל: הרי אפילו סומא יודע שהוא ערום, אז מה פירוש ״וידעו״? ומשיב: ״מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה״.⁴ הערום הזה איננו רק גופני. זה הרגע שבו האדם מתחיל לראות את מה שלא ראה: שיש דבר כזה (חסר, בושה, רע).

וגם המילה ״דעת״ ראויה לתשומת לב. בלשון המקרא ידיעה אינה רק מידע: ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ״ (ד, א). זו היכרות של חוויה, של מפגש. כך גם כאן: האדם לא למד על הרע מספר. הוא פגש אותו.

לדעת ולא להבדיל

אלא שלדעת שיש רע אין פירושו לדעת להבדיל בין טוב לרע. זה, בעיניי, לב העניין: האדם קיבל את הצורך להבדיל, ועדיין לא את היכולת.

המקרא עצמו מבחין בין השניים. מצד אחד, ״יֹדְעֵי טוֹב וָרָע״ בפי הנחש (ג, ה), ו״לָדַעַת טוֹב וָרָע״ בפי ה׳ (ג, כב). מצד שני, כששלמה המלך מבקש את מה שהוא צריך כדי למשול, הוא אינו מבקש ידע. הוא מבקש:

״וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע״ (מלכים א ג, ט).

להבין בין: בינה. ומשה, בדבריו על הילדים שייכנסו לארץ, מכנה אותם ״אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע״ (דברים א, לט): הידיעה הזאת היא שלב בהתבגרות, לא פיסת מידע. כאילו הפרי הניח בידי האדם־הילד כלי של מבוגרים.

ומה קורה למי שיודע שיש טוב ויש רע ואינו יודע להבדיל ביניהם? ישעיהו כבר צועק עליו: ״הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע״ (ה, כ). ובמשנה: ״אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה״ (אבות ג, יז). שתיהן צריכות זו לזו, ובגן קיבל האדם רק אחת מהן.

והמילה ״להבדיל״ אינה מקרית. בבריאה, ההבדלה היא פעולתו הראשונה של האל: ״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ״ (א, ד), ואחר כך בין מים למים, ובין יום ללילה. חמש פעמים בפרק א מופיע השורש ב־ד־ל.⁵ האדם נברא בצלם, ועכשיו נדרשת ממנו אותה מלאכה, אלא שהקו אינו עובר עוד בין אור לחושך אלא בין טוב לרע. ואת זה, כך נראה לי, הוא עדיין לא ידע לעשות.

ולמה עץ החיים?

כאן אני חוזר אל פסוק שמטריד אותי:

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״ (ג, כב).

שימו לב לסדר. עץ החיים לא נאסר במפורש על האדם; הוא עמד שם, ״בְּתוֹךְ הַגָּן״, ואיש לא הזהיר מפניו. הרמב״ן מסביר שכל עוד עשה האדם רק את מה שנצטווה, לא נזקק לו.⁶ כל עוד ידע האדם רק טוב, החיים הנצחיים לא היו בעיה. אבל עכשיו הוא יודע טוב ורע ואינו יודע להבדיל, ונצחיות במצב כזה היא סכנה.

רש״י מסביר שאדם כזה, אם יחיה לעולם, ״קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה״. והספורנו, קרוב עוד יותר לדברים שאני מציע: אדם שיודע טוב ורע ״עם היותו בצלמנו״, אם יהיה נצחי במצב הזה, ״ירדוף כל הימים אחר הערב וישליך אחרי גוו כל השגה שכלית וכל מעשה טוב״ (כלומר, אחר מה שנעים). ידיעה בלי הבחנה, לנצח.

כלומר, הגירוש אינו רק עונש; יש בו גם חסד. הוא מציל את האדם מלהפוך לנצחי בתוך הבלבול שלו. וראו: רגע לפני שה׳ מגרש אותו, הוא עושה ״לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ (ג, כא).

ומה עם הדרך חזרה? הכתוב אומר שהכרובים ולהט החרב המתהפכת עומדים ״לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״ (ג, כד), לא את העץ עצמו, אלא את הדרך אליו. ומהי אותה דרך? המדרש משיב: ״עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה… לשמר את דרך עץ החיים, דרך, זו דרך ארץ, ואחר כך עץ החיים, זו תורה״.⁷ וכך נאמר על התורה בספר משלי: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״ (ג, יח).

״בזעת אפיך״: הקללה שהיא גם דרך

עכשיו אפשר לקרוא מחדש את הפסוק שבו התחלתי. אם האדם יודע ואינו יודע להבדיל, והדרך חזרה אל עץ החיים עוברת בדרך ארץ ובתורה, הרי ש״בזעת אפיך תאכל לחם״ אינו רק גזר דין של עבודת אדמה. הלחם משמש במקרא גם כדימוי לחוכמה: ״לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי״ (משלי ט, ה). ובדברי חכמים הקשר בין הלחם לתורה הדוק: ״אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח״ (אבות ג, יז).

וכך בגמרא: ״כל אדם לעמל נברא… הוי אומר לעמל תורה נברא״.⁸ הקללה והתיקון נאמרים באותו משפט. לא קיצור דרך, לא פרי שנתלש מן העץ, אלא עמל. החוכמה שחסרה לאדם, והיא התורה, נקנית רק בעמל. זה גם העונש, וזה גם הפתרון.

ויש במסורת פרט נוסף שנראה לי שייך לכאן. בגמרא בפסחים מסופר שבמוצאי השבת הראשונה ״נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה״, והוא ״הביא שני אבנים וטחנן זו בזו, ויצא מהן אור״.⁹ אפשר לשמוע בכך הד לעץ הדעת: אותה דעה, שנלקחה לפני זמנה, ניתנת עכשיו כמתנה (בזמנה, אחרי השבת). ומה עושה בה האדם? עמל: שתי אבנים שטוחנים זו בזו.

מכאן גם ברכת האור בהבדלה. ועוד עניין: חכמים קבעו את ההבדלה בתפילת העמידה של מוצאי שבת בתוך ברכת ״אתה חונן לאדם דעת״. מדוע שם? רב יוסף משיב בגמרא: ״מתוך שהיא חכמה, קבעוה בברכת חכמה״. הבדלה היא חכמה, וזו בדיוק החכמה שחסרה לאדם בגן. ועוד פרט קטן: בגן, ״וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ״; בתפילה, ״חוֹנֵן״. מה שנלקח שם, מבקשים כאן כמתנה.

האם זו הקריאה היחידה?

אני יודע שהקריאה הזאת אינה לבדה, ושלוש קושיות נשארות פתוחות.

הראשונה היא קושיית הרמב״ם. במורה נבוכים (א, ב) הוא פותח בדיוק בשאלה הזאת: אם הפרי הקנה לאדם ידיעה והבחנה, הרי שהעונש על החטא הוא מתן שלמות שלא הייתה לו! הרמב״ם משיב להפך: לפני החטא היה האדם בעל שכל מושלם, והבחין בין אמת לשקר. ״טוב ורע״ (בלשונו ״הנאה והמגונה״) אינם מושכלות אלא ״מפורסמות״, הסכמות אנושיות. החטא הוריד את האדם ממדרגת האמת והשקר אל מדרגת הנאה והמגונה. אצל הרמב״ם, אם כן, ידיעת טוב ורע אינה תוספת אלא ירידה.¹⁰ ובכל זאת יש כאן קרבה: גם לפי הרמב״ם לא הוסר כיסוי מעיניו של האדם, אלא נוצר בו מצב חדש, שבו הוא רואה כמגונה מה שלא ראה כך קודם. ההבדל הוא שהרמב״ם רואה בכך אובדן של ידיעת האמת, ואני, חסר בכלי ההבדלה.

השנייה: הרמב״ן, הקרוב אליי מכולם. הוא מסביר ש״דעת״ כאן היא רצון: ״ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ, שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו, לטוב או לרע״. לפני כן עשה האדם ״בטבעו מה שראוי לעשות״, כמו השמים וצבאם; אחרי הפרי ״היתה בידו הבחירה… וזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה״.¹¹ הרמב״ן מסביר מה נוסף: בחירה. אני מבקש להוסיף מה חסר:

בחירה בלי בינה היא מתנה מסוכנת.

והשלישית: ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״ (ב, יח). המילים ״לא טוב״ הראשונות בתורה נאמרות בגן, לפני הפרי. כלומר, החסר והרע לא נולדו עם האכילה; הם היו בעולם מלכתחילה. ולכן אינני טוען שהרע לא היה קיים. אני טוען שהאדם לא ידע אותו. ומדרש מפורסם הולך אפילו רחוק מזה: ״והנה טוב מאד, זה יצר רע״. ״אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן״.¹² הידיעה על הרע היא גם מנוע של בנייה, אם היא מלווה בהבדלה.

מקין ועד המבול

ומה קורה כשיודעים ולא מבדילים? הפרשה עצמה עונה על כך, ובסדר הנכון.

הילד הראשון שנולד אחרי הגירוש, קין, זוכה מיד למבחן הראשון ולשיעור הראשון בהבדלה. כשפניו נופלים, ה׳ אומר לו:

״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״ (ד, ז).

כאן ה׳ מציג לפני קין את הבחירה ואת היכולת למשול בתשוקה. ויש כאן דמיון לדברים שנאמרו לחוה: ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ״ (ג, טז). קין אינו לומד את השיעור, ובאותו פרק הוא הורג את אחיו.

ובדור שלפני המבול חוזר אותו דפוס לשוני: ״וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל… וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ״ (ג, ו); ״וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״ (ו, ב). ראה, כי טוב, לקח. אין כאן בירור ואין הבדלה; יש עין שרואה טוב, ויד שלוקחת. מי הם ״בני האלוהים״ ומי הם ״הנפילים״, שאלה שהשארתי בצד במאמרי על שירת האזינו, ואשוב אליה בנפרד.¹³ כאן אסתפק בכך שהדפוס הוא דפוס הגן.

ובסוף: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם״ (ו, ה). רק רע כל היום: ההיפוך המדויק של הגן, שבו האדם ראה רק טוב כל היום. בגן הכול היה טוב כי עדיין לא ידע רע; כאן הכול רע, כי ידע ולא למד להבדיל. ואז בא המבול.

והפרשה מסתיימת בשורה אחת של חסד: ״וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳״ (ו, ח). לא לקח, מצא חן. אולי זה ההיפוך האחרון של הגן: לא מי שלוקח, אלא מי שזוכה לחסד.

״עץ חיים היא״

לפני ימים ספורים, בשמחת תורה, סיימנו את התורה ומיד התחלנו אותה מחדש. והנה היא פותחת בסיפור על העץ שגורשנו ממנו, ובדרך חזרה אליו: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״. בכל שנה אנחנו שבים אל ההתחלה, ובכל שנה חוזר אותו לימוד: לא מספיק לדעת. צריך להבדיל.

אין דור שיודע יותר מדורנו. כמעט כל המידע שבעולם נמצא במרחק נגיעה מכל אחד מאיתנו. ובכל זאת, ״הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע״ נשמע לפעמים כתיאור של השיח הציבורי שלנו: מי שמסכים איתי הוא טוב, ומי שחולק עליי הוא רע. ידיעה יש לנו בשפע. מה שחסר הוא הבדלה: בין טוב לרע, בין אמת לשקר, ובין מחלוקת לשנאה.

בכל יום, שלוש פעמים, אנחנו אומרים: ״אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה״. הדעת: ״חוֹנֵן״, מתנה; אותה לקחנו בגן, לפני הזמן. הבינה: ״מְלַמֵּד״; אותה צריך ללמוד. ואת זה אי אפשר ללא
״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ״.

יהי רצון שנזכה בשנה הזאת לא רק לדעת אלא גם להבין שבת שלום.