ביאור ל״אני ואתה״

״בשעה זו שאנו עומדים בה , תכונה אנטי דיאלוגית נשתלטה בעולם

ושמא מוטב שנגיד רוח אדיאלוגית נכנסה בנשמות בני האדם .

היא פועלת פעולה מפוררת בכל תחומי החיים

גם המשבר הפוליטי עולמי החמור , שאנו שרויים בו ידה היתה בו להחריפו .

ברם תכונה זו סכנה מיוחדת בה לנו לעם היהודים .

שהרי הגיע הזמן לחידוש קיומנו ,

שבו עלינו לקיים את משימתנו זו ,

משימת קדמותנו ,

שעיקרה מגע 'דיאלוגי' אמיתי עם האלהות ועם בני האדם ,

בתוך הממשות הנתונה לנו לעת כזאת ובמקום הזה .״
(הקדמה לספרו של מרטין בובר בסוד השיח ביאליק 1959 עמ׳ – מח׳ )

פרק ראשון – ביאור ל״אני ואתה״ (בסוד השיח 3-27)

האדם לא חי בעולם אחד פשוט. הוא חי בשתי דרכי קיום שונות לגמרי.

בכל פעם שאנחנו פונים אל המציאות, אנחנו עושים זאת באחת משני יסודות הדיבור.

אני–אתה; (ב) אני–לז (אני–זה, אני–דבר, I–It)

אלה לא רק שני סוגי דיבור, אלא שתי צורות חיים.

והדבר הכי חשוב שבובר אומר בהתחלה הוא:

ה״אני״ שאומר אני–אתה הוא אחר מה״אני״ שאומר אני–לז.

אין ״אני״ כללי, ניטרלי. תמיד זה אחד משני עצמים חיים:

ה״אני״ של הזיקה החיה (אני–אתה)

או ה״אני״ של ההתייחסות לדבר (אני–לז).

כשאדם אומר מתוך עומק הקיום שלו ״אתה״,

הוא נכנס אל עולם הזיקה – עולם של מפגש חי.

כשאדם אומר ״לז״ – זה, הוא, היא, הדבר,

הוא נכנס אל עולם הניסיון עולם שבו הדברים עומדים מולו כאובייקטים.

יסודות הדיבור האלה אינם רק תיאור אלא הם יוצרים מציאות:

כשאני אומר ״אתה״ באמת, לא רק כצורת דיבור, נוצר קשר אמיתי ביני לבינך.

כשאני אומר ״זה״, אני מציב את מה שמולי בתור דבר כמשהו שאפשר לחקור, להשתמש בו, למדוד אותו.

עולם הניסיון – אני–לז

בעולם האני–לז, האדם חווה, מרגיש, חושב, חוקר.

הוא מבדיל בין עצמו לבין מה שמולו ומנסה ״להכיר״ את העולם.

זהו עולם הכרחי: המדע מתרחש בו, הטכנולוגיה, הארגון החברתי,

כל מה שנשען על מדידה, תצפית, סיבה ותוצאה.

בעולם הזה העולם מתפרק להמון ״לז״ :

המון דברים, תופעות, אנשים בתור ״מקרים״, ״טיפוסים״, ״נתונים״.

זה עולם חשוב, ללא שום ספק, בלי העולם הזה –

לא יהיה לנו לחם, רפואה, ידע, תרבות.

אך העולם הזה הוא לא כל הסיפור.

עולם הזיקה – אני–אתה

לצד עולם הניסיון, יש עולם אחר – עולם הזיקה, עולם ה״אני–אתה״.

כאן לא מדובר ב״חוויה״ שיש לי, אלא במפגש שהוא גדול ממני.

אני לא מסתכל על מה שמולי כעל דבר, אלא עומד מולי כנוכחות.

בובר מתאר שלוש ״רשויות״ שבהן העולם הזה מופיע:

חיים עם הטבע

לעיתים אנו עומדים מול אילן, אבן, הר, חיה

ולא רק מסתכלים עליהם כעצמים בביולוגיה או בנוף,

אלא חשים שהם נוכחים לנו באופן חי.

הטבע לא מדבר במילים, אך למרות זאת קשר עמוק יכול להתרחש.

חיים עם בני אדם

זה המקום המובהק ביותר של ״אני–אתה״.

אפשר לראות אדם כ ״תלמיד״, ״חולה״, ״לקוח״, ״מצביע״ – ואז הוא ״לז״.

אך לפעמים, בתוך כל התפקידים, קורה משהו אחר:

המסכות נושרות לרגע, ואדם עומד מול אדם אין כאן ״מקרה״, ״טיפוס״ או ״תפקיד״, אלא נוכחות הדדית. זה ״אני–אתה״.

חיים עם יצירי רוח

רעיון גדול, יצירה אמנותית, טקסט קדוש, ערך מוסרי.

יכולים להיות בשבילי רק ״תוכן״, נושא לימוד, חומר ניתוח – ואז הם ״לז״.

אך לפעמים הם פונים אליי ממש, קוראים לי, מערערים אותי.

אז אינני רק מבין אותם מבחוץ, אלא עומד אתם בקשר גם זה ״אתה״.

בכל זיקה כזאת, אומר בובר, מתנוצץ משהו מן ה ״אתה הנצחי״ מן האל.

משל האילן

כדי להמחיש, בובר מביט באילן.

הוא מראה שיש כמה דרכים לראות את העץ כ״לז״:

כתמונה יפה בנוף.

כגוף חי המתואר בביולוגיה.

כפרט במין מסוים, בתחום בוטני.

כמערכת של כוחות פיזיקליים.

כאוסף של מספרים וגדלים שניתן למדוד.

בכל אחת מדרכים אלו אני חווה את העץ, יודע עליו משהו, מתבונן בו.

העץ הוא מושא. זה עולם האני–לז.

לפעמים, קורה משהו אחר:

בלי שאוותר על כל הידיעות הללו, פתאום כל זה מתעבה לרגע אחד של נוכחות

האילן עומד מולי כ״אתה״.

הוא איננו רק ״עצם״ בין עצמים, אלא יש בינינו זיקה.

אני לא רק יודע עליו – אני פוגש אותו, זהו רגע של אני–אתה.

זיקה איננה ״חוויה״

בובר מדגיש הבדל חשוב:

בחוויה – אני תמיד במרכז. אני החווה, האחר הוא חומר לחוויה שלי.

בזיקה – אין מרכז יחיד. יש ״בין״ – משהו שמתרחש בינינו.

לכן, מי שרודף רק אחרי ״חוויות״ – גם אם הן ״חוויות רוחניות״, ״חוויות אהבה״, ״חוויות עומק״ – יכול להישאר כל הזמן בעולם האני–לז:

הכול נשאר ״מה שאני מרגיש״, ״מה שעובר עליי״.

הזיקה, לעומת זאת, דורשת ממני להיות נגיש, פתוח,

להסכים לכך שלא אני מחזיק הכול בידי,

אלא שיש מולִי ״אתה״ חופשי, שאינני שולט בו.

יחסים בין בני אדם – תפקידים ומפגש

כשמדובר בבני אדם, בובר חושף כמה מרוב ״היחסים״ שלנו הם בעצם אני–לז:

מורה שרואה תלמידים כ ״חומר לימוד״, ״תלמידים בעייתיים״.

רופא שרואה חולים כ ״מקרה רפואי״.

מנהל שרואה עובדים כ ״משאבים״.

גם חברים לפעמים רואים זה את זה כ ״מצחיק״, ״החכם״, ״הכישרוני״ תפקיד.

לא מדובר דווקא ברשעות.

זה חלק מהעולם היומיומי: אנחנו זקוקים לתפקידים, להגדרות, למסגרות.

אך בתוך כל זה, יש רגעים נדירים שבהם אדם אחר מופיע אלי,

לא כ ״תפקיד״ אלא כ ״אתה״.

אני פוגש אותו פנים־אל־פנים, לא רק דרך המסכות.

הרגעים האלה אולי מעטים, יחד עם זאת הם קובעים את איכות החיים

כאן נכנסת אהבה.

אהבה כדוגמא:

רגילים לחשוב על אהבה כעל רגש שיש לי:

״אני מרגיש אהבה״, ״יש לי אהבה אליו״.

ברגע שמדברים כך - ״יש לי״

האחר נהפך למשהו שיש לי כלפיו רגש.

זה שוב עולם האני–לז.

אצל בובר, אהבה איננה רק רגש אלא זיקה חיה:

לא רק מה אני מרגיש עליך, אלא איך אני עומד מולך.

אהבת רע אמיתית, אהבת הורה לילד, אהבת אמת בין בני אדם.

איננה אוהבת רק ״תכונות״ יפות, אלא את האדם כולו, גם את חולשותיו.

היא לוקחת אחריות על עצם היותו, על קיומו.

הרגשות באים והולכים, מתחזקים ונחלשים,

אך הזיקה אם היא אמיתית נשארת כיסוד.

גורל ה ״אתה״: הוא נהפך ל ״לז״

כאן בובר אומר משהו עדין וכואב:

בעולם הזה, כל ״אתה״ סופי נהפך בסוף ל״לז״.

האדם שפגשתי ברגע אמת חוזר להיות ״הוא״ או ״היא״ בשגרה.

העץ שחוויתי כ״אתה״ חוזר להיות ״עץ״.

החוויה הדתית העזה הופכת לרעיון, זיכרון, מושג.

זה לא כישלון אלא חוק הקיום.

אי אפשר לחיות כל הזמן בבעירה של ״אני–אתה״.

אנחנו זקוקים לעולם של סדר, מושגים, תפקידים – העולם של אני–לז.

אבל אם כל החיים נשארים שם – אם אין פריצות של ״אני–אתה״

העולם נעשה קר, מנוכר, נטול משמעות פנימית.

השגרה צריכה את רגעי הזיקה, כמו בית חשוך שזקוק מדי פעם להדליק את האור,

כדי לראות בו מה יש באמת.

״אתה הנצחי״ – אלוהים

מכאן בובר פונה אל הקשר עם האל.

הוא אומר: בכל פעם שאני אומר ״אתה״ באמת,

אפילו אם זה לאדם, לטבע או ליצירת רוח, משהו מן הפנייה הזאת מכוון

גם אל ה״אתה הנצחי״ – אלוהים.

האדם יכול לפנות אל האל כ״אתה״ – בתפילה, בזעקה, בהודיה, בהשתאות.

זהו מפגש, לא רעיון.

אלוהים, בניגוד לכל ״אתה״ אחר:

אינו נהפך ל״לז״ באמת.

אם אני מנסה להפוך את אלוהים ל״דבר״:

להוכחה פילוסופית, לדוקטרינה מסודרת,

לאובייקט מחשבה אני מפספס את הזיקה.

אפשר וכדאי לחשוב על אלוהים, לדבר, לנסח אמונות,

אך יחד עם זאת צריך לדעת: כל אלה הם כבר שלב שני, עיבוד, פרשנות.

הם אינם המפגש עצמו.

המפגש הוא כאשר האדם עומד מול האל כ״אתה״:

לא כמשהו שהוא חושב עליו בלבד, אלא כמי שהוא פונה אליו.

דת, מצוות ומוסדות

הדת הממוסדת :מצוות, טקסים, מנהגים, ותפילות ,

היא מצד אחד כלי חשוב:

היא שומרת את הזיכרון של הזיקה,

מעבירה דרך דורות את הפנייה ל״אתה הנצחי״.

אך יחד עם זאת, היא גם מסוכנת:

כשמצוות נהפכות רק להרגלים,

כשמילה דתית הופכת לסימן חיצוני בלבד,

כשאלוהים הופך ל״מושג״ במערכת הלכתית או תאולוגית

יש סכנה שהכול יידרדר לעולם האני–לז:

״דת״ בלי מפגש, ״מצוות״ בלי ״אתה״.

בובר לא מבטל מסורת ולא מצוות.

הוא אומר: הכול תלוי באם הן שומרות על פתח למפגש חי,

או סוגרות אותנו בתוך מערכת סגורה של דברים.

האדם בין שני העולמות

בסיום הרעיון, בובר מצייר את דמות האדם:

האדם הוא היצור שאומר ״אני״, אך ה״אני״ הזה איננו קיים לבדו.

הוא נוצר ונגלה לעולם דרך שתי דרכי־היחס:

כ״אני״ של אני–לז כאשר הוא חוקר, משתמש, מנהל, מארגן, חווה.

כ״אני״ של אני–אתה כאשר הוא פוגש באמת את האחר, את בני האדם, את הטבע,

את יצורי הרוח, ואת האל.

חיי היום יום שלנו מלאים אני–לז – וזה בסדר:

צריך לעבוד, ללמוד, לחשוב, לתכנן.

יחד עם זאת מה שנותן לחיים עומק ומשמעות,

מה שעושה אותנו באמת לאנשים טובים יותר,

הוא היכולת לא כל הזמן, לפעמים, באמצע כל זה,

לעמוד מול מישהו או משהו כ״אתה״.

ברגעים הללו, ה״אני״ איננו רק מרכז של חוויות,

אלא שותף לזיקה, ופתח נפתח דרך כל ״אתה״ אל ה״אתה הנצחי״.