אל–אני–זולת: שלושת מעגלי הדיאלוג אצל בובר

קריאה מחודשת בחסידות, באקסטזה וב ״אני ואתה״

במרכז הגותו של מרטין בובר עומדת התביעה לדיאלוג חי, לא־מתווך, בין האדם לבין זולתו, לבין העולם ולבסוף גם לבין אלוהים. אך אם עוקבים אחר סדר התפתחות כתביו, ומתבוננים בהם דרך עדשת החסידות והאקסטזה, אפשר להציע קריאה נוספת: הדיאלוג הבובריאני אינו מתחיל ביחסי אדם–אדם, אלא נע על ציר מדורג של אל–אני–זולת.

הטענה שאבקש להציג כאן היא כי אצל בובר מתקיימים שלושה מעגלים של דיאלוג:

דיאלוג אל–אני – היחס של האדם אל האל כ ״אתה״.

דיאלוג אני–אני – היכולת של האדם לעמוד מול עצמו כ ״אתה״ ולא כ ״זה״.

דיאלוג אני–זולת – המפגש בין בני אדם כאפשרות בשלה יותר, הניזונה משני המעגלים הקודמים.

במילים אחרות: מי שאינו יודע לפנות אל אלוהים כאל ״אתה״ – נשאר בעולם מופקע וחיצוני; מי שאינו יודע לפנות אל עצמו כאל ״אתה״ – נשאר שבוי בלבושים ובמסכות; ורק מי שעבר דרך שני המעגלים הללו – מסוגל להיפגש עם הזולת כדיאלוג אמיתי של אני–אתה.

כדי להמחיש את המבנה הזה, אשתמש בשתי אנלוגיות: המראה והבצל.

המראה: איך אנחנו רואים את עצמנו ואיך אנו רואים את העולם

כאשר אדם עומד מול מראה, הוא בדרך כלל רואה את עצמו כ״שלם״: דמות אחת, רציפה, ״אני״. גם אם יש פגמים, שריטות, קמטים – העין נוטה להחליק אותם; אנחנו מזהים את עצמנו, במידה רבה, כיחידה אחת סגורה ומוצקה.

אולם ברגע שאותו אדם מביט בישות אחרת – בעולם, בזולתו, או אף באל – משהו משתנה. שם פתאום הוא רואה טוב מאוד ״מה לא בסדר״: הפגמים, העיוותים, הסטיות, הדברים שמרגיזים או מאיימים. במקום לראות ״אדם שלם״ או ״עולם״, הוא רואה שורה של חוסרים.

התנועה הבובריאנית מבקשת להפוך את הכיוון הזה:

ללמוד להכיר בכך שגם בראיית עצמנו יש פערים, סדקים, חוסר שלמות.

ולמול העולם והזולת – ללמוד לראות לא רק את הפגמים, אלא גם את הפנים, את ה ״אתה״ הניצב מולי.

אבל כדי להצליח במהלך הזה, טענתי היא, שבובר מחייב אותנו לעבור דרך תהליך עמוק יותר תהליך של קילוף השכבות, כדוגמת הבצל.

הבצל: מטראומה להגנה, מהגנה למסכה

בצל בתחילת דרכו הוא ״בצלצל״ קטן, עדין, לא חריף, וכולו לבוש לבן , עם הזמן, בחשיפה לעולם, הוא מפתח עוד שכבה, ועוד שכבה, ועוד לבוש. השכבות הללו נועדו להגן עליו, לשמור על הליבה הפנימית מפני פגיעות, יובש, ריקבון. אך ככל שנוספות שכבות, טעמו נעשה חריף, צורב עיניים, קשה למגע.

כאשר הבצל ״יוצא אל העולם״, הוא כבר עטוי שכבות רבות של הגנות ולבושים. מי שנוגע בו דמעות זולגות מעיניו.

כדי לחזור אל אותו ״בצלצל״ ראשוני העדין, הרך אין דרך קסם: צריך לקלף שכבה אחר שכבה. זו פעולה כואבת, מגרה, צורבת, אך רק כך אפשר להגיע שוב אל הליבה.

זהו, בהצעה הנוכחית, הדימוי לתהליך שבובר דורש מן האדם:

האדם צובר במהלך חייו שכבות של הגנות, זהויות חיצוניות, מסכות חברתיות, דימויים עצמיים, תפקידים, תוויות. כל אלה יוצרים ״אני״ חריף, מגיב, פוגע ונפגע. אם ברצונו להגיע לדיאלוג אמיתי עליו להעז לקלף את השכבות הללו, עד שיגיע לעצמיות חשופה, פגיעה, שיכולה לומר ״אני״ ו ״אתה״ בכנות.

כעת ניתן לראות כיצד ארבעת הטקסטים הבובריאניים – סיפורי ר’ נחמן, וידויים אקסטטיים, כתבי החסידות (ובייחוד עריכת אגדת הבעש״ט המאוחרת), ולבסוף אני ואתה – מצטרפים למהלך אחד של קילוף הבצל, בשלושה מעגלים: אל–אני–זולת.

המעגל הראשון: אל–אני – הדיאלוג עם האל כ ״אתה״

בבסיס ההצעה עומדת הקריאה של בובר בחסידות, ובעיקר בסיפורי ר’ נחמן מברסלב. אצל ר’ נחמן, כפי שבובר מציג אותו, הדיאלוג עם אלוהים איננו טכניקה מיסטית להשגת ״איחוד עליון״, אלא שיחה חיה, לעיתים שבורה, מלאה פחד ושמחה גם יחד. ההתבודדות, שפיכת הלב, הקרבה והמרחק, כל אלה הם צורות של פנייה אל האל כאל ״אתה״ חי.

האדם אינו נמס ומתמוסס בתוך האלוהי, אלא עומד לפניו עם כל השבר,

״אני מפוחד, אני מבולבל, אני כואב, אני מבקש, אני מודה.״

הצעד הראשון בקילוף הבצל, לפיכך, הוא הכרה בכך שיש אל לא כעמדה מטפיזית מופשטת, אלא כנוכחות שאפשר לדבר אליה: ״אתה״. זהו תיקון עמוק לעולם שבו האל נהפך לרעיון, לחוק טבע או לסמל מוסרי.

האדם שלומד לדבר אל אלוהים כאל ״אתה״ – מתחיל לשבור את ההרגל לראות את כל הישויות כ ״זה״: כאובייקטים, ככוחות, כמשהו שניתן להגדיר ולהשתמש בו. זוהי פתיחה אל ממד היחס, הפנייה, הזעקה, ההודיה.

עם זאת, בשלב זה עדיין אין אחדות מלאה בין האני והעולם. האדם מדבר אל האל, אך העצמיות שלו עצמה עוד לבושה שכבות; הבצל עדיין עטוי קליפות רבות.

המעגל השני: אני–אני – דיאלוג פנימי, קילוף השכבות

בוידויים אקסטטיים ובטקסטים המיסטיים שבובר אוסף ומבאר, מתעוררת שאלת היחס של האדם אל עצמו בשעת האקסטזה. ברגעים אלה, החיץ בין ״אני״ ל״עולם״ נמס, אך גם המסכות הפנימיות נשחקות.

אפשר להציע, בעקבות בובר, שהאקסטזה היא ניסוח חווייתי לרגע שבו האדם חדל להתייחס לעצמו כאל ״זה״ – כאל אובייקט שיש לנהל, לשפוט, לחוות מבחוץ ומתחיל לעמוד מול עצמו כאל ״אתה״.

במונחים של אנלוגיית הבצל:

האדם מתחיל להרגיש שהשכבות שעטה על עצמו אינן עוד טבעו האמיתי.

הוא חווה משהו עמוק ממנו גרעין פנימי שרוצה חיים, אמת, אחדות ומבין שעליו לקלף.

הדיאלוג כאן איננו עוד ״אני מדבר עם אלוהים״, אלא ״אני מעז לפגוש את עצמי באמת״: לראות את הפגמים, הסדקים, הפחדים, הכוונות הטובות שלא מומשו, הפגיעות שהוסתרו. כל אלה אינם עוד ״חומר גלם לשיפוט״, אלא הופכים להיות חלק מן השיחה:

״אתה שבפנים,

שאתה גם אני ,

מי אתה?

מה אתה מבקש?

למה אתה מסתתר מאחורי הלז שבתוכי?״

כאן מתרחש המעבר שבובר מציע:

בובר קורא לנו לא רק לראות את הזולת כ ״אתה״, ולא רק את האל כ ״אתה״, אלא גם את עצמנו – לא כ ״זה״, לא כאובייקט, לא כמוצר צריכה ולהישגיות, אלא כשותף לדיאלוג פנימי.

כל עוד האדם מתייחס לעצמו כאובייקט כ ״תיק שצריך לסדר״, כפרויקט לשיפור האני הפנימי נשאר כבול. רק כאשר הוא מוכן להופיע לפני עצמו ללא מסכה, כמי שמוכן להיות ״נראה״ מתחיל הדיאלוג הפנימי של אני–אתה.

המעגל השלישי: אני–זולת – הדיאלוג הממשי עם האחר

בשלב זה מגיע בובר אל Ich und Du – אני ואתה. כאן הוא מנסח את יחסי האדם והזולת, האדם והעולם, כשתי דרכי הוויה:

יחסי אני–זה – יחס של שימוש, מיון, תפעול, הפיכת האחר לאובייקט;

יחסי אני–אתה – מפגש חי, שבו שני הצדדים אינם מתמזגים, אך גם אינם נשארים חפצים.

אלא שכאן נכנסת לתמונה המדרגה השלישית בהצעה:

מי שלא למד לפנות אל האל כאל ״אתה״, ומי שלא העז לפגוש את עצמו כ ״אתה״,

ימשיך גם בזולת לראות בעיקר ״זה״: איום, תחרות, חומר להשוואה, משהו שמפריע או משרת.

רק לאחר קילוף השכבות, לאחר עבודה דיאלוגית מול האל ומול העצמי, יכול האדם לצאת אל הזולת כשהוא איננו עטוי במסכות הגנתיות:

לא כאחד שמבקש לשלוט, לשכנע, להוכיח, להתגונן אלא כמי שמוכן להיות נוכח, פגיע, מקשיב.

לכן אפשר לומר: אני–זולת אצל בובר אינו התחלה, אלא פרי בשל של תהליך. זהו השלב שבו האדם כ ״בצל מקולף״ יכול לומר לזולת ״אתה״ בלי לכסות את המפגש בשכבות של חשד, ציניות, כוחנות או מניפולציה.

העריכה המאוחרת של ״אגדת הבעש״ט״ כמקרה מבחן

בנקודה זו מעניין להזכיר את העריכה המאוחרת של בובר ל ״ אגדת הבעש״ט ״ בשנות החמישים. חלק מן החוקרים ציינו כי בובר קצר, עידן ולעיתים השמיט תיאורים מיסטיים, רגשניים או ״אקוסטיים״ מן המהדורות המוקדמות.

ניתן לקרוא את המהלך הזה גם כעין תרגיל דיאלוגי.

בובר מצמצם את הפרשנות המפורשת, את התיאור האמפתי המודגש, כדי להשאיר את הקורא פנים אל פנים עם הסיפור עצמו. פחות ״מסבירים לנו מה להרגיש״, יותר מאפשרים לנו להיכנס לדיאלוג ישיר עם הטקסט, עם הדמויות, עם הבעש״ט עצמו.

במונחים של המאמר:

זוהי הזמנה לקורא להתייצב מול הטקסט כ ״אני״ מול ״אתה״ בלי שכבת תיווך עבה מדי של המחבר. גם כאן יש קילוף של שכבה, לא רק של דימוי הבצל בנפש האדם, אלא גם של הבצל הטקסטואלי הלבושים הפרשניים שמפריעים לעיתים לדיאלוג החי.

סיום: בובר כקורא מוקדם של משבר הדיאלוג בעידן המסכים

לסיום, ניתן להציע כי בובר, בתורתו הדיאלוגית, מקדים באורח נבואי את מה שאנו חווים כיום ברשתות החברתיות, עולם שבו בני אדם מרבים לדבר אך לעיתים רחוקות נפגשים באמת.

ברשת, ה ״אני״ מופיע ברובו כ ״זה״ : פרופיל, תמונה, מותג אישי, דמות מתווכת (אוואטר) גם הזולת מופיע כאובייקט לשיפוט, ל ״תגובה״, לשיתוף. המפגש החי של אני–אתה מתחלף בזרם אינסופי של תגובות, לייקים ודימויים.

מול מציאות זו, מסלול אל–אני–זולת של בובר יכול להישמע כמו הצעה רדיקלית:

לחזור לדבר אל האל כאל ״אתה״ לפתוח את השפה לממד של הכרה, פנייה, תפילה, אחריות.

לעמוד מול עצמנו כאל ״אתה״ להעז לקלף שכבות, לראות את הפגמים, להשתחרר מן התדמית.

ורק אז לצאת אל האחר בעולם, במרחבים הפיזיים והווירטואליים, כאדם המסוגל באמת לומר ״אתה״ ולא רק ״זה״.

כך מתלכדים מחדש החסידות, האקסטזה ואני ואתה למסלול אחד: מסלול של קילוף הבצל, שבו האדם לומד להפוך את יחסי האני–זה השולטים בתרבותנו ליחסי אני–אתה – קודם עם האל, אחר כך עם עצמו, ולבסוף עם הזולת.