מחשבות דתיות לזכרו של שגיא מור ז״ל – על גבורה של אב
כשפותחים את התנ״ך ושואלים:האם יש בו סיפור על אב שנהרג במקום בנו?
התשובה המפתיעה היא: אין.
יש לנו בתנ״ך:
את עקידת יצחק – אברהם מוכן להקריב את בנו על פי הציווי, ובסופו של דבר איל נעלה לעולה במקום יצחק. הבן ניצל, אבל האב איננו זה שמוסר את נפשו בפועל.
את יפתח ובתו – אב שנודר נדר פזיז, והבת היא זו שמשלמת את המחיר הכבד.
את מלך מואב שמקריב את בנו הבכור על החומה – שוב, הבן הוא הקרבן עבור האב והמלכות.
את דוד ואבשלום, שם דוד זועק:
“מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְּנִי” זו משאלה קורעת לב, אבל היא נשארת צעקה – לא מציאות.
התנ״ך מלא באבות שמאבדים את ילדיהם, אבל אין בו סיפור אחד על אב שמוסר את חייו בפועל במקום בנו, בגופו ממש.
ואז מגיע סיפור חי, קרוב, שלנו –סיפורו של שגיא מור ז״ל, אב מישראל, גנן מהגולן,
שקפץ לים הסוער כדי להציל את בנו – ומת בגבורה תחתיו.כאן נכתב, בדמנו ועל חופינו, הסיפור שלא נכתב בתנ״ך: האב שנהרג במקום בנו.
גבורה של אב – לא בשדה הקרב, אלא בגלים
גבורה דתית וישראלית אנחנו רגילים לראות במדים, בשדה הקרב.
אבל האמת היא, שהגבורה מתחילה הרבה קודם – בבית, ביחסים, באבהות ואימהות.
שגיא מור ז״ל, אב לארבעה, תושב קלע אלון בצפון רמת הגולן, יצא עם משפחתו לחופשה בתאילנד. בחוף בים הסוער נסחף אחד מילדיו. ברגע אחד של סכנה, שגיא קפץ למים בלי לחשוב פעמיים, משך את בנו לכיוון החוף – והילד ניצל. שגיא עצמו נסחף במים הסוערים, לעיני משפחתו, ולא שב.
זהו רגע של אומץ מוחלט:
לא אומץ מתוכנן, לא גבורה של טקס וצל”שים, אלא הגבורה המיידית, הטבעית, של אב שמוכן לתת את חייו בשביל ילדו בלי שאלה, בלי תנאי, בלי חשבון. הוא לא התלבט, לא שקל סיכויים מול סיכונים. הוא לא אמר “מישהו צריך לעשות משהו” – הוא עשה. זהו שיא של מסירות נפש, לא על אידיאה מופשטת, אלא על נפש אחת מישראל – בנו.
חז״ל אמרו:
“כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו הציל עולם מלא.” שגיא הציל עולם מלא – את העולם של בנו.
אבל בסיפור הזה, ההצלה כרוכה במחיר הגבוה ביותר – חייו שלו. זו גבורה שקטה שאין בה נאומים, רק מעשה. גבורה של אב.
מן העקדה ועד דוד – והסיפור שחסר
כדי להבין עד כמה המעשה של שגיא מטלטל מבחינה אמונית, כדאי לחזור לרגע אל התנ״ך.
העקדה – הילד ניצל, האיל מת
בעקידת יצחק (בראשית כ״ב) אברהם מתבקש להעלות את בנו לעולה.
ברגע השיא, המלאך קורא לו לעצור, וכתוב:
“אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר… וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה אַיִל… וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ”.
המסר הגדול הוא: אין דורשים קורבן אדם.
ילד לא אמור למות בשביל שום אידיאל, ואב לא אמור להרוג את בנו “לשם שמים”.
אבל אצל שגיא מור אין ציווי ניסיוני ואין “מבחן אמונה”.
יש רק ציווי עמוק ופשוט של הלב ושל ההלכה:
“לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ” (ויקרא י״ט, ט״ז).
כשה ”רעך” הזה הוא הבן שלך, האינסטינקט הופך למצווה בגוף ראשון.
דוד ואבשלום – מן המשאלה למעשה
דוד המלך, אחרי שאבשלום בנו נהרג, זועק:
“מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְּנִי!”
כל הורה שומע את הזעקה הזאת מבפנים.
זוהי המשאלה העמוקה של אהבת אב: הלוואי שאני הייתי במקומך.
אצל דוד זה נשאר קול שבור.
אצל שגיא – זה הפך למעשה.
לפני שהספיק לצעוק “מי ייתן מותי תחתיך”,
גופו כבר היה במים, בינו לבין הסכנה.
אם נחפש מילה אחת שתתאר את הרגע הזה – זו גבורה.
אם נחפש שתיים – אומץ אבהי.
“כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים” – לראות את הקב״ה דרך הגבורה של שגיא
בספר תהילים נאמר:
“כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, רִחַם ה’ עַל יְרֵאָיו” (תהלים ק״ג, י״ג)
בדרך כלל, אנחנו לומדים ממידת הרחמים של הקב״ה כדי להבין מהי רחמים של אבא.
אבל לעיתים קורה גם הפוך:
כשאנחנו מתבוננים באב שהרחמים שלו מגיעים עד כדי מסירות נפש,
אנו זוכים להצצה קטנה לעומק האמירה שאנחנו “בנים אתם לה’ אלוקיכם”.
גבורה דתית איננה רק הקרבה בשדה הקרב או בעולם המצוות.
היא גם – ואולי קודם כול – היכולת להעמיד את חיי הזולת לפני עצמך,
במיוחד כשהזולת הזה הוא הילד שלך.
במעשה של שגיא, מתגלה דמותו של אב,
ובאור מסוים – גם ניצוץ של הדימוי האלוקי הטמון באבהות.
“לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים” – משפט, אהבה וגבורה
התורה אומרת גם:
“לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת; אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ” (דברים כ״ד, ט״ז).
במישור של משפט ועונש – אין דבר כזה “להרוג במקום מישהו אחר”.
אין ענישה מייצגת.
אבל במישור של אהבה וגבורה –
הורה מוכן, באופן הטבעי ביותר, “להיות במקום הילד” מול הסכנה.
שגיא לא נענש במקום בנו –
הוא בחר לקפוץ, מתוך אהבה ורחמים,מתוך אומץ של רגע שבו כל האישיות מתכנסת להחלטה אחת:
אתה חי – אם צריך, אני אשלם את המחיר.זו גבורה מוסרית־דתית מסוג עמוק מאוד:
גבורה שאין בה שנאה, אלא אהבה טוטאלית.
הגבורה לא נגמרת בים – החובה שלנו: להחזיר את שגיא הביתה
גבורה אמיתית מחייבת את מי ששומע עליה.
המעשה של שגיא איננו סוף הסיפור, אלא תחילתה של אחריות.
דבר ראשון: לדאוג ששגיא ייקבר בקלע אלון
שגיא לא היה רק תייר רחוק בתאילנד. הוא היה תושב קלע אלון, גנן שהפריח את אדמת צפון הגולן, חבר קהילה, שכן, איש משפחה. הגבורה שלו התחוללה הרחק מהבית אבל מקומו האחרון חייב להיות כאן, בבית. החובה הראשונה והבסיסית שלנו, כקהילה וכחברה, היא:
לדאוג ששגיא מור ז״ל יובא למנוחת עולמים בקלע אלון או סמוך לה,
באדמה שאותה אהב ועמל בה, סמוך לאשתו וארבעת ילדיו, בתוך הקהילה שהייתה לו למעגל חיים ולבית. זו איננה רק שאלה לוגיסטית.
זו שאלה מוסרית ורוחנית:
האם אדם שמסר את נפשו בגבורה על בנו יזכה שמנוחתו האחרונה תהיה במקום שמכיר את שמו, את צעדיו ואת שתיליו. זו קריאה ברורה וישירה לכל הגורמים המוסמכים, ובראשם נבחרי הציבור והנהגת האזור: לדאוג שהגיבור השקט הזה – ישוב הביתה עד הסוף.
להמשיך את הגבורה בשלושה מעגלים
אחרי שנעשה את המעשה הראשון והמוחשי להחזיר את שגיא הביתה עדיין יישאר לנו מרחב רחב של אחריות.
לספר את הסיפור
אסור שהסיפור הזה ייעלם בין כותרות חדשות. צריך לספר אותו לילדים, לתלמידים, בקהילה, בשיעורי תורה. כי זה שיעור חי באמונה, באהבה ובהקרבה, שלא מתוך שנאה, אלא מתוך חסד.
להסתכל אחרת על ילדינו ועל משפחתנו
כל חיבוק נעשה משמעותי יותר כשזוכרים שיש ילדים שאביהם לא יחבק אותם עוד, כי בחר להציל אותם בחייו. הגבורה של שגיא יכולה להפוך אותנו להורים, בני זוג וקהילה שקצת פחות מובנים מאליהם, וקצת יותר מודעים למתנת החיים.
להתחזק ב “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”
רובנו לא נעמוד מול ים סוער בתאילנד, אבל בכל יום אנחנו נתקלים ב ”נפשות נסחפות“ מסוג אחר:
תלמיד שהולך לאיבוד בכיתה, שכן שמרגיש לבד, חבר שקולו נשבר.
כל פעם שאנחנו זזים צעד אחד לעבר מי שנמצא במצוקה אנחנו הולכים בדרכו של שגיא, וממירים את הגבורה החד־פעמית שלו באלפי מעשים קטנים של אומץ מוסרי.
