קטע ארבעת הבנים שבהגדה של פסח זכה לפירושים רבים לאורך הדורות. חז”ל, ראשונים ואחרונים – מרש”י ועד הרב קוק, מהמהר”ל ועד הרב סולובייצ’יק – ראו בבנים דמויות חינוכיות, פסיכולוגיות או חברתיות: החכם כאידיאל של לימוד, הרשע כמתנכר למסורת, התם כאדם פשוט־אמונה, ושאינו יודע לשאול כילד שזקוק לסיוע ראשוני.
אך כשאנו פונים אל הטקסט בקריאה קרובה, נבחנת תמונה מעט שונה. אם נקשיב היטב לאופי השאלה, לטון, למבנה המשפט ולמילים שנבחרו – עולה קריאה אלטרנטיבית: הבנים אינם רק ייצוג של שלבים בחינוך, אלא ארבעה טיפוסים שונים של התמודדות עם הזהות שלנו, עם קיום משותף, ועם המסורת המתחדשת.
החכם – ״האובר חוכם״
לא תמיד החכם הוא באמת “חכם”. לפעמים הוא דווקא זה שחושב שהוא יודע הכל – ושואל שאלות לא כדי להבין, אלא כדי להעמיד את האחרים על טעותם.
שאלתו: ״מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה’ אלוקינו אתכם?״ נשמעת כתובענה סמויה – איפה זה כתוב בדיוק?
מי קבע את כל ההלכות הללו?
האם אלה באמת דברי אלוקים?
במובן זה, הוא מזכיר את קורח, שערער על סמכותו של משה-כמובא במדרש מדבר רבה יח׳ ג׳ ׳ ״וַיִּקַּח קֹרַח" מה כתיב למעלה מן העניין (במדבר טו, לח): "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת"
קפץ קרח ואמר למשה: ״טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית״
א"ל: ״חייבת בציצית״
א"ל קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ?! ארבע חוטין פוטרות אותה ?
״בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה״
אמר לו: ״חייב במזוזה״
א"ל: ״כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית ?!
פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית ?״
אמר לו קורח: ״דברים אלו לא נצטווית עליהן ומלבך אתה בודאן וכו׳״
לאורך ההיסטוריה דמויות ראשית ההשכלה – כמו שפינוזה ומנדלסון ובעקבותיהם ראשוני התנועה הרפורמית, הקונסרבטיבית ותנועת החילוניות. כולם דיברו ומדברים בשם השכל, אך פעמים רבות מתוך ניכור למסורת החיה, הרצון להוכיח את הצד השני ולתפוס אותו בבושתו ובברותו .
לכן נאמר: ״אף אתה אמור לו כהלכות הפסח – אין מפטירן אחר הפסח אפיקומן.״ – ענה לו בשפתו. דבר אליו משפטית, מבוססת, מלומדת. לא כדי לריב – אלא כדי לקרב, מתוך הבנה לעולמו .
הרשע – היוצא מן הכלל
הרשע מציג את עצמו בבירור כמי שאינו חלק: ״מה העבודה הזאת לכם?״ – לא לנו, לא לי.
הוא מתנגד לעצם החיבור אל הלאומיות הישראלית, אל הזיכרון המשותף, אל הגוף החי של הקיום היהודי.
אפשר לראות בו את הטיפוס “הגלותי” – בין אם בגלות הפיזית ובין אם בגלות הרוחנית – את מי שמתנגד לרעיון של קיום יהודי עצמאי בארץ, אם בשם הנאורות ואם בשם דת שאינה מכירה בהתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל .
כבר בתחילת המסע במידבר פגשנו את ההתנהגות של הרשע , זה לא שהוא רק מוציא את עצמו מהכלל אלה גם מושך אחריו את העם ״יאמרו אל־משה המבלי אין־קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה־זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: הלא־זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את־מצרים כי טוב לנו עבד את־מצרים ממתנו במדבר: (שמות פרק יד)
ובפרשת המרגלים : ״והאנשים אשר־עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל־העם כי־חזק הוא ממנו: ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל־בני ישראל לאמר ....״ (במדבר י״ג)
ולכן התגובה אליו חריפה:״ אילו היה שם – לא היה נגאל.״ – לא כדחייה, אלא כאזהרה: מי שבוחר להיות מחוץ לסיפור, מחמיץ את הרגעים הגדולים של הגאולה , וזאת ראינו גם כן בפרשת המרגלים כאשר דור שלם נידון למיתה במדבר ״וידבר יהוה אל־משה ואל־אהרן לאמר: עד-
מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי -
את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי: אמר אליהם חי־אני נאם־יהוה אם־לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם במדבר הזה יפלו פגריכם וכל־פקדיכם לכל־מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי: אם־אתם תבאו אל־הארץ אשר נשאתי את־ידי לשכן אתכם בה כי אם־כלב בן־יפנה ויהושע בן־נון:״
התם – המנותק והנגרר
״מה זאת?״– שאלה קצרה, כמעט מבוהלת.
בירושלמי במקום המילה “תם” מופיעה המילה ״טיפש״, אך לא מתוך זלזול אלא כדי להצביע על מי שאינו מחובר.
הוא שייך, אך לא באמת חלק , החיים עוברים על ידו בלי שהוא שם לב למתרחש סביבו ויש ביניהם גם את הנגררים בלי לרדת לעומק העניין בלי לברר את שורש האמת הם פשוט הולכים בצורה עיוורת אחרי ״הרשע״ או ״החכם״ ממש כמו אותה העדה שהלכה אחרי קורח : ״אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון שנאמר (במדבר ז, ט): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם" וקרח בן יצהר בן קהת וכשאמר משה (שם טו, לח) "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" מיד צוה ועשו ר"נ טליתות תכלת ונתעטפו בהן אותן ר"נ ראשי סנהדראות שקמו על משה שנאמר "וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד" עמד קרח ועשה להם משתה ונתעטפו בטליתות תכלת. באו בני אהרן ליטול מתנותיהם חזה ושוק, עמדו כנגדן, אמרו להן 'מי צוה אתכם ליטול כך, לא משה? לא ניתן כלום, לא דבר המקום כך!'. באו והודיעו את משה, הלך לפייסן. מיד עמדו כנגדו:״ (במדבר רבה )
והעם שהלך שולל אחרי ״המרגלים״: ״ותשא כל־העדה ויתנו את־קולם ויבכו העם בלילה ההוא: וילנו על־משה ועל־אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל־העדה לו־מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו־מתנו: ולמה יהוה מביא אתנו אל־הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה: ויאמרו איש אל־אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה:״(במדבר יג)
זה יכול להיות הנער השקוע במסך הטלפון, והמורחק מהחוויה הקהילתית – אך גם המבוגר הלמדן, השוקע כל כולו בלימוד בבית המדרש אך מתנתק מההתרחשות הלאומית, החברתית או הרוחנית סביבו. הוא מרים ראש כשפונים אליו – ושואל ״מה זאת?״ מתוך תימהון.
והתשובה אליו צריכה להיאמר בטון מעורר : ״בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים״ –
לעורר אותו ולהזכיר לו שגם הוא, גם אם לא ידע או הבין, היה חלק מהנס, שהוא חלק מהמסע המיוחד של עם מיוחד בו כמעט כולנו הם התמימים או הטיפשים שבמקרה הטוב מנותקים ובמקרה הרע מובלים
שאינו יודע לשאול – הפתוח לאמת
זהו הטיפוס שנראה הכי פחות מעורב – אך אולי יש בו דווקא את הפוטנציאל הגבוה ביותר.
הוא אינו מתנגד, אינו מזלזל, פשוט ״לא יודע לשאול״. יש בו פתיחות, צניעות, והחשוב הוא הרצון לעשות .
הוא דומה לעם ישראל במעמד הר סיני - ״ויבא משה ויספר לעם את כל דברי יהוה ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר יהוה נעשה״ (שמות כ״ג) לא מתוך עיוורון אלא מתוך אמון. בלי שאלות פשוט עושה הוא זה שהולך תמים עם אלוהיו .
לכן, עלינו לפתוח עבורו – ״את פתח לו.״ להניח בפניו את התשובה, ליצור את הקשר, לפעול ביוזמה. שנאמר, ״והגדת לבנך ביום ההוא לאמור״
הוא הספוג – הוא מי שניתן להנחיל לו את סיפור הפסח כולו, את התורה כולה בצורתה השלמה -
״ בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״. ואז יענה העם ... ״ויאמרו כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע״ (שמות כ״ג) זו השלמות והשאיפה היא להגיע אל המדרגה הזאת שבה כל אשר עובר עלינו לטובה או לרעה ואנחנו בלי לשאול שאלות או לתהות תהיות מקבלים את הכל באהבה הרי בעולמו הכל הוא לטובה .
כך שההגדה מלמדת אותנו לא רק איך לספר את הסיפור, אלא קודם כל איך להקשיב – איך לזהות מי עומד מולנו ומה מניע אותו. לא די באמירה ״שאל את אביך ויגדך״– צריך גם לדעת איך יגיד, ובאיזו דרך יוכל כל אחד ואחת מאיתנו למצוא את עצמו בתוך
