ארבעת המינים — סמל לאחדות ללא אחידות

חג הסוכות, ״זמן שמחתנו״, תמיד היה עבורי תזכורת עמוקה לכוחה של אחדות שאינה אחידות. זהו זמן בלוח השנה היהודי שבו אנו מתכנסים יחד משפחות ויחידים, קהילות ומחנות מתוך שמחה והודיה. ובסוכה כולם שווים: עשיר ועני, דירת קבע ודירת עראי כולם יוצאים לשבת תחת סכך אחד. הבית המפואר והמעמד כבר לא תופסים, אנו יושבים בצילן של דפנות זמניות, זכר למסע שבו עברנו מעבדות לחירות. זהו רגע שמחזיר אותנו לבסיס ״כל ישראל ראויים ליישב בסוכה אחת״לא סיסמה אלא מעשה יומיומי של שוויון, צניעות ואחווה. במרכז החג עומדת מצוות נטילת ארבעת המינים האתרוג, הלולב, ההדס והערבה כמפורט בציווי המקראי (ויקרא כ״ג). עבורי, זו הרבה מעבר לטקס סמלי, זה שיעור בקבלת השונות. לכל מין צורה, טעם, ריח ומקום גידול משלו והשלמות נוצרת רק מן החיבור. לא בכדי קבעו חז״ל שמברכים עליהם כשהם מאוגדים יחד. בימים אלה, כשהפילוג החברתי בישראל בולט במיוחד על רקע המלחמה בעזה מאז אוקטובר 2023, המסר הזה מתעצם וקורא לנו להעמיק בו.

המדרש – הגיוון כחובה לאחדות

חז״ל (ויקרא רבה ל’, יב–יד) מעמידים משל לארבע דמויות: האתרוג שיש בו טעם וריח מסמל מי שלומד תורה ומקיים מצוות, הלולב טעם בלי ריח מייצג ידיעה ללא מעשה, ההדס ריח בלי טעם בעל מעשים טובים אך לא בתורה, והערבה ללא טעם וללא ריח חסר בשני המישורים.

המסר בעיניי חד: האחדות אינה מבקשת להפוך את כולם ל ״אתרוגים״, הגיוון הוא לב החברה.

דווקא בזמני קיטוב, העוצמה טמונה בשזירת ההבדלים לכדי זיקה אחת. לא במקרה המצווה מוטלת על כולם להפגיש אופקים ותכונות שונים לאגודה אחת.

ממד הגוף והרוח

במדרש (ויק״ר ל’, יד) ובספר החינוך נקשרים ארבעת המינים לאיברי הגוף:

האתרוג ללב, הלולב לעמוד השדרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים. כאשר אני מניף את ארבעת המינים לששת הכיוונים, אני מחבר את כוליותי הפיזית והרוחנית לעבודת ה’.

כמו בגוף לכל איבר ייעוד ותפקיד כך גם בקבוצה ובחברה, רק בשילוב כל החלקים נבנה שלם חי. המבנה הזה אף רומז בעומקו לשם ה’ (יהוה), ומשקף הרמוניה מגדרית:

הלולב מייצג יסוד זכרי, האתרוג יסוד נקבי והחיבור ביניהם מוליד פוריות והמשכיות. חג הסוכות מזמין להביט פנימה: מהו ״הלב״ שלי, מהו ״עמוד השדרה״, ומהו החיבור שלי לעולם דרך החושים? מתוך ההתבוננות הזו אני לומד על החברה וגם על עצמי.

הממד הגיאוגרפי – איחוד של נופים

כל מין מארבעת המינים גדל בסביבה גיאוגרפית ייחודית:

אתרוג במישור ובשפלה, לולב בעמקי המדבר, הדס בהרים וערבה על פלגי מים.

החיבור ביניהם מחייב שותפות אזורית וחברתית, ויוצר סמל לאחדות העם והארץ. השונות בדרישות המים של כל מין מעמיקה את תפילת הגשם והשפע, ומדגישה את מורכבות מערכות הטבע הנשענות על השגחה אלוהית. הרש״ר הירש מדגיש כיצד כל אחד מהמינים מעורר חושים אחרים מגע, ריח, טעם וראייה. זו חגיגה של גיוון לא רק בין אנשים, אלא גם בין עצים, נופים ושרשים: חיבור בין ים, הר, מדבר ונחל. כל סוכה היא ״ישראל בזעיר אנפין״: מפגש טעמים, ניחוחות ותפילות המאחדים שברי מולדת ומרטיטים נימי זיכרון ושייכות.

הפרדוקס והריפוי דווקא בשונה

שלמה המלך (משלי ל’, יח) מונה את הפלא שגלום במפגש הפכים. ככל שאני מתבונן בפרדוקסים הללו אתרוג ששורד שינויים, לולב המאחד אנרגיות, הדס המכוון מעשים, וערבה פשוטה וצנועה כך מתברר שהשונות היא תשתית לצמיחה. בהושענא רבה אנו נוטלים את הערבה המין ה ״חלש״ כביכול, חסר טעם וריח וזוכרים את טקס חבטת הערבה. זו תפילה של ענווה ותקווה, בקשה על המים והגשם, דרכה נשמעת ״תפילת העני״. הערבה מזכירה שגם הפשוט שבקולות נוגע בקדושה. במידה רבה, סוד הריפוי הקולקטיבי מצוי בחיבוק השונות ובהעצמתה: החסר של האחד מתמלא ביתרון של האחר והחיסרון עצמו הופך למנוף חיבור.

אף אחד לא מיותר

כאן טמון לב המסר. גם פרשנויות חלופיות שימוש בערבה בבניית הסוכה, קריאה לענווה, או עיון בקשר גוף נפש אינן מסלקות אף מרכיב, אלא מעשירות את השלם. אף חלק אינו נפסל, ואף קול אינו מושתק. תחת קורת הגג של הסוכה אנו נזכרים: דווקא בכינוס כל השוני מתגלה התכלית מארג של חיים, תרבות ואמונה, מרקם חברתי אמיתי.

ארבעת המינים מול ישראל של ימינו

השנה נברך על ארבעת המינים ב־7.10: אמנם אנו חוגגים על פי הלוח העברי (הירחי), אך אי-אפשר להשעות את התאריך הלועזי שנצרב התמונות הנוראות, וה ״אחדות״ הפתאומית שנכפתה עלינו שלא מרצוננו וכך גם התפוגגה. התקווה להשבת כל החטופים, החיים והנרצחים, עוד במהלך ימי החג, רק מעצימה את הרגש ואת התפילה. וזאת לצד הפילוג והשסע המסרבים להתרפא. זהו זמן רצון: כשם שארבעת המינים שונים זה מזה, כך גם אנחנו והאיגוד הוא היוצר שלם.

המציאות הישראלית שנה לאחר אוקטובר 2023 קשה ומורכבת: המאבק בעזה נמשך, השיח סביב החטופים שנותרו מעסיק את כולנו, ומתנהלים ניסיונות למגעים להסדר ולעסקה אפשרית אולי אף במהלך החג. השיח הציבורי המתוח בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, מדגיש עד כמה נחוץ המסר של אחדות שאינה אחידות. כמו ארבעת המינים, הכוח החברתי טמון בחיבורים בין חלקים שונים: לנוכח הכאב והתהום, התקווה העתיקה שבה ומתחדדת לא לוותר על אף חלק. גם הקול ה ״חלש״, הערבה, אינו פחות משמעותי מן ה ״חזק״.

רק יחד שורדים, רק יחד נבנים מחדש.

מסקנה שלם נבנה ממגוון חלקים

בחג הסוכות, כשאני אוחז בארבעת המינים, כל ריח וכל טעם גם הדקים שבדקים שותפים בבניין השלם. האחדות אינה פחד מן השונה אלא היכולת לראות בו מקור כוח. ובזיכרון השיבה מן הגלות מהדהד הפסוק בספר נחמיה (ח):

״וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת, כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.״

הדרך לשמחה ולהחלמה קולקטיבית לשנה מבורכת ושלם שהולך ונבנה היא היכולת לחבק את כל הצבעים, להפוך כל קול וניגון ומנהג לחלק מסימפוניה של חברה, עולם ונפש.

מי ייתן ונשכיל לשאוב שמחה מן השונות, וליצור יחד שלם מריבוי גוונים.