מאז אותו יום נורא שקרה לנו ביום "שמחת תורה" ה'תשפ"ד (7 באוקטובר-2023) ביום הזה, בוצע טבח ברברי בידי מחבלים מעזה תמונות הזוועה ממסע ההרג עדיין רודפות אותנו וכנראה עוד ירדפו גם את הדורות הבאים.
מעכשיו חגי תשרי ,לא ירגישו לנו אותו הדבר, החטופים שעדיין לא שבו, האזכרות שתתקיימנה בכל שנה בימים הקדושים הללו מעמיקות את תחושת הכאב. שאלת היסוד שעולה היא:
איך זה ייתכן? אנחנו שואלים את עצמנו: איפה היו אלו שאמורים היו להגן עלינו? לאן הם נעלמו?
וכשאנו רואים את פעולות צה"ל שנעשו נגד החיזבאללה בלבנון, ואת תפקוד חייל האוויר שלנו במבצע עם כלביא. עולה עוד יותר התהייה לגבי הכשלים באותו היום.
בטבע האדם לחפש אשמים, אך השאלות אינן נעצרות במנהיגים הצבאיים או בממשלה – הן חודרות עמוק יותר, לערעור האמונה. כמו בתקופות קשות אחרות, רבים שואלים: איפה היה הקב"ה באותו היום?
ייתכן שהתשובה לשאלה זו נמצאת דווקא בשאלה עצמה.
שירת האזינו, נקראת לעולם בשבת שלפני סוכות ישנם שנים שזה יוצא בין ראש השנה לים הכיפור (שבת שובה) וישנם שנים שבהן ישנה שבת נוספת בין כיפור לסוכות ובשנים אלו נקרא את פרשת האזינו בשבת זו.
משה רבנו נפרד מעם ישראל ומעביר נבואה לעתיד.
ייתכן שהמענה לכאבנו ולשאלותינו הקשות חבוי בדבריו. הבה נתבונן בכתובים ונבחן את המסרים שנוכל ללמוד מהם.
שירת האזינו: מסר לדורות
משה רבנו מחלק את שירתו לשבעה חלקים, שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של הקשר בין עם ישראל לקב"ה. נעמיק בכל חלק וננסה לקשר את דברי משה לשאלות הקיומיות שלנו היום.
הקדמה: צדקת ה' ואכזבת העם "הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי‐פִֽי... כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ " (דברים לב, א‐ה) משה פותח בהכרזה על שלמותו של הקב"ה – אל אמונה שאין בו עוול. הוא מתאר את הפער בין צדקת ה' למעשי העם, דור עיקש וכפוי טובה. פתיחה זו קוראת לנו להתבונן במעשינו: האם שכחנו את הקב"ה? האם שמנו את מבטחנו בכוחנו בלבד? כשאנו מתרחקים מערכי האמונה, אנו עלולים לאבד את דרכנו. השירה נפתחת בקריאה לשמיים ולארץ להיות עדים למסר. קריאה זו ממחישה את כובד המשקל של דברי משה, כמעין נדר שנחתם בין העם לאלוהים. דברי ההקדמה מציירים תמונה של אלוהות מושלמת וצודקת, אולם בניגוד חריף – עם שמתעלם מתפקידו ומהחובות המוסריות שלו. המסר הזה קורא לכולנו לבדוק: האם אנו פועלים בהתאם לייעודנו? שורשיו של עם ישראל "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר‐וָדֹ֑ר, שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ." (דברים לב, ז) משה מזכיר לעם לזכור את שורשיו ההיסטוריים – מהאבות, דרך יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ. הוא מדגיש את מעמדם הייחודי של בני ישראל כעם נבחר. הזיכרון ההיסטורי איננו רק תיעוד של העבר, אלא כלי להבנת ההווה ולבניית העתיד. כמו שכתב שלמה המלך: "אין כל חדש תחת השמש". האם אנו נופלים שוב ושוב באותן טעויות? המסר החזק כאן הוא הצורך ללמוד מן העבר. הזיכרון הקולקטיבי של העם הוא לא רק אבן יסוד לזהותו, אלא גם מורה דרך לחיים בהווה. על ידי התבוננות בעבר נוכל לזהות דפוסים ולמנוע את הישנותם. האם אנחנו לומדים מהניסיון? האם אנו זוכרים את חסדי ה' גם בזמנים של שפע? הכניסה לארץ והחיים בשפע "יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל‐בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֵּנִקֵ֤הוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר." (דברים לב, יג) משה מתאר את השפע שהובטח בארץ ישראל – ארץ זבת חלב ודבש. אך יחד עם השפע מגיע גם האתגר: הגאווה ושכחת המקור. כשמתרגלים לטוב, קל לשכוח את המקור האלוקי של הברכה. האם גם אנו, בעידן השפע והקדמה, שוכחים את המחויבות הערכית שמגיעה עם הברכה? ארץ ישראל אינה רק מקום גיאוגרפי, אלא גם סמל רוחני. משה מזכיר לעם את האחריות שמגיעה עם השפע. שפע ללא הכרה והודיה עלול להוביל להשחתה. האם אנחנו זוכרים מי נתן לנו את ההזדמנויות והיכולות? האם אנו נזהרים לא להפוך את השפע לכלי של ניתוק? חטא הגאווה והפניה לאחרים "וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט... יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים." (דברים לב, טו‐יח) משה מזהיר מפני הסכנה של תחושת "כוחי ועוצם ידי" שמובילה להתרחקות מהאמונה ולהתקרבות ל"זרים". האם גם אנו, בדורנו, נופלים לפח של אמונה בכוחנו בלבד, אנו מאמצים חגים או מסורות של דתות אחרות, וכך לאט לאט גם שוכחים את הקב"ה? כל דור מתמודד עם פיתוי זה, אם בגלות כשרוצים להתקבל על ידי הסביבה, ואם כשאנו יושבים בארצנו לבטח .אך עלינו לזכור שהכול ניתן לנו בהשאלה מאת הקב"ה. החטא שמתואר כאן הוא לא רק חטא אישי, אלא קולקטיבי. משה מזהיר מפני נטייה של חברה לשקוע בגאווה ולהחליף את מקורות ההשראה שלה. האם אנו משמרים את הערכים שעליהם נבנה עם ישראל, או שמא אנו מחפשים חלופות שאינן עמידות לאורך זמן? העונש: הסתר פנים "וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם, אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם." (דברים לב, יט‐כ) עם ישראל חווה מספר אירועים טראומטיים בהיסטוריה, בהם נדמה היה שהקב"ה הסתיר את פניו מאיתנו לרגע אחד. אחרי כל פעם כזאת נשאלה השאלה איפה היה האלוהים ? אחרי מה שעברנו ב-7 באוקטובר 2023 שמחת תורה ה' תשפ"ד , כשאני קורא את החלק הזה בשירה, פתאום התוכן לא נשמע רחוק כל כך משה מתאר בדיוק את שקרה לנו כל מילה של משה פשוט מרגישה מהיום הזה ומהתקופה שאנו עוברים לאחריו "....וַֽאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ .......וְשֶׁן־בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ .......מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃" אני בטוח שתמצאו בדברי השירה גם את שכבר קרה לנו גם בשואה . לשאלה איפה היה האלוהים בשואה או ב שמחת תורה כאן מצויה התשובה – "וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם" משה מתאר את הרגע הזה שבו העם צריך להתמודד עם תוצאות מעשיו. אך הסתר הפנים הזה הוא גם קריאה לחשבון נפש ולתשובה. בזמנים כאלה, עלינו לשאול שאלות קשות ולברר מי אשם לאפיק מסקנות ולפעול לפיהם כדי לתקן . לא אני לא מתכוון לוועדת החקירה או לתחקרים הצהליים אלה אני מדבר על כל אחד ואחד מאיתנו לעשות בעצמו חשבון נפש לבדוק איך הוא טרם למצב הזה להתרחש ? מה היה חלקי בשיח המפלג ? האם קיבלתי גם את זה שדעותיו שונות ממני? מה שניתי בעצמי כדי שנוכל לעצור את הפילוג ולחזור לאחדות ? האם שגינו בדרך? הסתר הפנים אינו בהכרח נטישה, אלא הזדמנות להתבונן ולהשתפר. מבטיח הקב"ה שגם זה שהם עשו זאת בהסתרת פניו הוא שומר את עונשם ליום שבו נתקן את דרכנו . הכרה בסמכותו של הקב"ה "כִּֽי‐יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל‐עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם." (דברים לב, לו) משה מזכיר שהכול – הטוב והרע – בא מהקב"ה. גם בזמני משבר, ההשגחה העליונה קיימת. עלינו למצוא כוח באמונה ולהתנהל באומץ מתוך תחושת אחריות. ההכרה בכך שכל מה שקורה הוא חלק מתוכנית אלוקית יכולה להיות מקור לנחמה וכוח. גם כאשר נדמה שהכול מתפרק, יש בידינו הכוח לשקם, מתוך אמונה שהקב"ה נוכח גם ברגעי הסתר פנים. הבטחה לנקמה ולגאולה "הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ, כִּ֥י דַם‐עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם." (דברים לב, מג) בסיום השירה, מבטיח הקב"ה לנקום באויבי ישראל ולהביא צדק. הבטחה זו מעודדת אותנו להמשיך לפעול מתוך אמונה, בידיעה שצדק ייעשה. השירה מסתיימת בנימה של תקווה וגאולה. היא מזכירה לנו שגם כאשר אנו עוברים רגעים קשים, הקב"ה לא שוכח אותנו. האם אנו מוכנים להיות ראויים לגאולה זו? קריאה לחשבון נפש בסיום שירת האזינו, משה אומר: "שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכׇּל‐הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם." (דברים לב, מו) כל אחד מאיתנו נדרש להביט פנימה. במקום לחפש אשמים בחוץ, עלינו לשאול: מה אני יכול לתקן בעצמי? האם אני מחזק את אמונתי, רוחי ונפשי? האם אני פועל לראות את הטוב בזולתי ולשפר את מעשיי? זהו הזמן להתחבר מחדש לערכים ולבנות חברה מתוקנת. | הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ (ב) יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ (ג) כִּ֛י שֵׁ֥ם י"י֖ אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ (ד) הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ (ה) שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ (ו) הַ לְי"י֙ תִּגְמְלוּ ־ זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ (ז) זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ (ח) בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔יםְ כמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק י"י֖ עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ (י) יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ (יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ (יב) י"י֖ בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ (יג) יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ (יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃(טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ (טז) יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ (יז) יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ (יח) צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ (יט) וַיַּ֥רְא י"י֖ וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ (כ) וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ (כא) הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ (כב) כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ (כג) אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ (כד) מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י.וְשֶׁן־בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ (כה) מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א י"י֖ פָּעַ֥ל כׇּל־זֹֽאת׃ כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּֽי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽי"י֖ הִסְגִּירָֽם׃ כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָת֖וּם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ כִּֽי־יָדִ֤ין י"י֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ (לז) וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ (לח) אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ (לט) רְא֣וּ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ (מ) כִּֽי ־ אֶשָּׂ֥א אֶל ־ שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ (מא) אִם־ שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔יְ תֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ (מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ (מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (מד) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ (מה) וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (מו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכׇ֨ל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (מז) כִּ֠י לֹא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ |
|---|
מסע התיקון הלאומי מתחיל מהפרט אל הכלל - זוהי ההזדמנות שלנו לחזק את עצמנו, את משפחתנו, את קהילתנו, את יישובנו ועד לחברה כולה.
