סוד התקומה — פרשת כי תצא תשפ״ה

השבוע זכיתי לארח זוג מדהים שזה עתה נישאו. החתן קצין לוחם סיפר כיצד, ממש לפני 700 ימים

ב-7.10.23, הוא וחייליו החלו בחילוץ ניצולים ובפינוי גופות ממתחם מסיבת נובה.

מראות קשים נחרתו בנפשו.

כשהחל התמרון הקרקעי, הוא הוביל את חייליו בתוך מחנה הפליטים ג׳בליה, שם התנהלו קרבות פנים־אל־פנים מול מחבליה הארורים של עזה.

באחד הימים, כשהוא בראש הכוח, נפצע באורח קשה, ומאז הוא בתהליך שיקום לא פשוט..

הוא סיפר הרבה : מה ראה, מה נשא על כתפיו, ומה נותר בו גם לאחר שחזר הביתה.

באמצע השיח הוא זרק משפט שנשאר תלוי באוויר ״אני כועס עליו״ אמר והשתתק

הסתכלתי בו יש לתוך עיניו ושואל שאלה רטורית על מי? ובעיניו סימן לי את שידעתי: ״על אבינו שבשמיים״ ואחרי כמה שניות של שקט הוא זורק לאויר ״איך דבר כזה קורה?״

לרגע אמרתי לעצמי מה אני כבר יכול להגיד לו הוא עבר דברים נוראיים אך בכל זאת עניתי לו :

קודם כל מותר לך לכעוס זה חלק מהתהליך הטבעי של כל אדם להתמודד עם דברים כל כך קשים , וחשוב להבין שהכעס הזה הוא אינו כפירה, זהו קול עתיק וחשוב במסורת שלנ: אברהם מתווכח על סדום, יעקב נאבק, איוב זועק, ודוד בתהילים אינו חוסך במילים.

מותר לשאול, למחות, לזעוק ואם נותנים לקול הזה להישמע הקשר עם ה׳ רק מתחזק ומעמיק.

ולמה זה קורה? אתה שואל? למה הדבר דומה? לאדםהוא ישות אחת של גוף ונפש (רוח ונשמה).

כשהגוף והנפש בהרמוניה - המערכת החיסונית שומרת על כל האיברים מפני מזיקים.

אך כשהרוח נפגעת, כשהנפש מתעייפת, כשהאיזון מופר ההרמוניה מתערערת והגוף נעשה פגיע יותר לחדירת ״וירוסים״ ומזיקים.

כך גם עם ישראל : כשהחברה נשחקת, מתקררת ומשאירה ״נחשלים״ מאחור - נפערים סדקים.

אויב אכזר מזהה את הסדק ונכנס.¹

בדיוק בשביל זה התורה מזהירה אותנו ״זכור...תמחה...לא תשכח״!

״זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם

אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ לְךָ מִכׇּל־אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב… תִּמְחֶ֙ה אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח״(דברים כ״ה, יז–יט)

״כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה״ דרך המצוות המוסריות, אל ״מחיית זכר עמלק״

א. כי־תצא למלחמה: אתיקה של כוח וכבוד אדם

הפרשה מציבה אותנו בתוך מציאות לחוצה של עימות, ומיד מעבירה את השיח מן השדה הפרוץ אל סף־הבית ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר״ (דברים כ״א:י–י״ד) . יש כאן האטה מכוונת

חודש של בכי ואבל, איסור התעמרות, ושחרור בכבוד אם אין רצון להקים בית. זהו שיעור יסוד ללוחם ולמפקד כוח אמיתי הוא גם היכולת לעצור.

ובשפה של משפט ואתיקה - ״ לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס״(שמות כ״ג:א))

. לצד זה ״כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְאִישׁ״ (דברים י״ט:ט״ז) לא לתת לשקר ולכוח לעוות דין.

כך נבנית שליטה עצמית מוסרית - חוסן מבצעי אמיתי.

ב ״מידות ומשקלות״ ו ״זָכוֹר״ אזעקה מוסרית כפולה

לפני ״זָכוֹר את אשר עשה לך עמלק״ מזהירה התורה״ אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק״ (דברים כ״ה:ט״ו).

סמיכות הפרשיות קובעת עיקרון אסטרטגי עוול קטן בפנים מזמין עוול גדול מבחוץ.

חברה שמחליקה ביושר היומיומי במילה, בכסף, בשיקול הדעת מייצרת סדקים.

דרך הסדקים נכנס מנגנון עמלק.

ומנגד - חזון הנביאים: ״וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (עמוס ה׳:כ״ד.) זהו יסוד 'החיסון' החברתי.

ג. ארבעת מדדי החיסון (דברים כ״ה:י״ח )

הפסוק משרטט תמונת מצב ארבע שכבתית

״וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ״ שחיקה פיזית ותודעתית.

תרופה: ליבה רוחנית-זהותית – לזכור מי אנחנו , מה אנחנו , ולמה אנחנו דרך לימוד, זיכרון, תפילה שמולידה מעשה יחד עם בנית תרבות שיח מחזקת .

״וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִים – לפי הכתוב האויב תוקף את החלשים ״הנחשלים״ שנגררים מאחורה הרחק מכל המחנה. רוצה לומר שאם הייתם דואגים להם שהם יהיו באמצע המחנה או בתחילתו אף אחד לא היה יכול לתקוף אותם .

התרופה: מדד החוסן של החברה תלוי ביכולת שלה לראות את החלש יותר , לדאוג לאוכלוסיות החלשות יותר מטבען אותם השקופים שאף אחד לא רואה ,הזקנים, הנכים, העניים, היתומים, והאלמנות , לא רק לתושביה היהודים של הארץ אלא לכולם גם לגר ( לתושב הלא עיברי או היהודי ) אך הוא עדיין תושב ארץ ישראל בדיוק כמונו זאת אומרת ישראלי לא משאירים מאחור .

״אֲשֶׁר קָרְךָ״ - קרירות וציניות.

התרופה: מעורבות חברתית , התנדבות, שכנות טובה, פיתוח מסורת קהילתית מגוונת, , והחשוב הוא לאמץ זהות חיובית

״וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים״ מחיקת קווי־אדום מוסריים.

התרופה: יראת שמיים מעשית - אמת, הוגנות, כבוד האדם – בפקודה, בתחקירבמלחמה ובשגרה

ד. ה- 7.10.23 כמראה וכמנוף - מהכעס לאמונה פועלת

7.10, חשף לעינינו ״וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים״ בהתגלמותו: מה שחווינו כפרטים וכעם באותו יום נורא קשה לתארו במילים – כיראת האלוהים לא היתה קיימת באותם בני עוולה כאשר הם נכנסו לישובים שלנו ולבסיסים כחיות מלאי זימה ורוע בישובים אין מי שיגן ואת החיילים הרגו עוד בזמן שישנו . רצחו שרפו התעללו ואנסו מכל הבא ליד וללא הבחנה זו לא גבורה וראינו איך הם רואים במעשה שכזה גבורה ומתהדרים במעשיהם . זה מראה לנו בדיוק מה זה אומר כשאין יראת אלוהים אין מוסר .

הכעס מוצדק השאלות קשות, אך התורה מזמינה להפוך כאב למנוף של אחריות: לזכור כדי למנוע, לסגור פרצות, לחזק עורף.

זו גם לשון התפילה ״חַלְּצֵנִי יְהֹוָה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי״ (תהלים ק״מ:ב) ״ ״מֵחָמָס תּוֹשִׁיעֵנִי… מֵאִישׁ חָמָסִים תַּצִּילֵנִי (שמואל ב כ״ב:ג׳, מ״ט) הזעקה עצמה כוח של בניין

ה. דין יפת־תואר - ריסון כמבחן מנהיגות.

דין יפת־תואר יוצר מסגרת ערכית במרחב המלחמה, העברת המפגש הרותח אל סף־הבית, חודש אבל, איסור התעמרות, ושחרור בכבוד אם החלטת שהיא לא בשבילך.

המנהיגות נמדדת ביכולת לעצור גם כשהכוח זמין. זוהי אחת החשובותמן היכולות המבצעיות של כל מפקד.

ו. מצוות־חיסון בפרשה - תכנית־אב של אזרחות יציבה.

בלב כי־תצא מצויות מצוות שהופכות חברה לחסינה:

״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ (דברים כ״ב:ג׳) ערבות הדדית יזומה.

״וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ״(דברים כ״ב:ח׳) מניעת סכנה מראש.

״לֹא תַעֲשֹׁק… לֹא תִגְזֹל״ (ויקרא י״ט:י״ג) ו״ בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ״ (דברים כ״ד:ט״ו) -

אתיקה כלכלית - השבת גזֵלה ועושק ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה… אֶת הָעֹשֶׁק״ (ויקרא ה׳:כ״ג)

חזון פעולה מתמשך ״וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן״ ( עמוס ה׳:כ״ד) ״לִמְדוּ הֵיטֵב; דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ(ישעיהו א׳:י״ז).

ה. ניצנים של תקומה

אתמול, בזכות ליאל בני הבכור, נסענו למושב תקומה לאירוע המרגש של

פתיחת המכינה הקדם צבאית - מכינה של אלופים - מכינת התקומה מבית תנועת הבטחוניסטים על שמו של רס״ל מיל׳ עומר סמדג'ה ז״ל הי״ד. במושב תקומה

מושב תקומה אחד מיישובי עוטף עזה ובשמו החדש עוטף ישראל שנפגעו ב־7.10.23 ואף פונו.

שמענו חזון ובהירות. כפי שניסח מייסד ויו״ר התנועה, תא״ל (מיל׳) אמיר אביבי –

ישראל זקוקה בדחיפות להנהגה צבאית יוזמת, חושבת לטווח ארוך, ונטועה בערכי הליבה של הציונות והביטחון הלאומי. ההנהגה הזו תצמח מכאן - מהחודשים שלפני הגיוס, מהלבבות והמוחות שמחושלים יחד.

אמיר אביבי בעצם אומר לנו שמקמים כאן את מכינת התקומה על לפי היסודות שמעמידה לנו התורה בפרשת כי תצא.

ז. היסודות של מכינת התקומה על פי הפרשה

כנגד ״עָיֵף וְיָגֵעַ״ - חוסן רוח וייעוד - לימוד תכנים הקשורים לזהות הישראלית / יהודית , ערכים, והמסורת היהודית ,שמניעים למעשה .

הכשרת מפקד־יזם כמי שמוביל ערכיתומוסרית.

כנגד ״וַיְזַנֵּב… הַנֶּחֱשָׁלִים״ - לא משאירים מאחור מיפוי האוכלוסיות השקופות קשישים בודדים, מתמודדי נפש אחים ואחיות שכולים אחים ואחיות של חיילים/ אזרחים שנפצעו וכל בעל מוגבלות או צורך שנמצא בסביבת המכינה.

נגד ״אֲשֶׁר קָרְךָ״ - לב חם-התנדבות, שכנות טובה, השתתפות באירועים קהילתייים , לצד בנית אימון הדדי ולפעול תמיד במקצועיות הנידרשת.

נגד ״וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים״ - יראת שמיים מעשית: אמת, הוגנות, כבוד אדם, אפס לשון הרע, שקיפות וחתירה לאמת בתחקיר.

ואת זה סכמו חז״ל בפסוק אחד :

הלל אומר ״דְּעָלָךְ סְנִי לַחֲבְרָךְ לָא תַעֲבֵיד זוהי כל התורה כולה, והשאר פירושה - זיל גמור״ (שבת לא,א).

רבי עקיבא אומר״ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - זה כלל גדול בתורה״ (ספרא קדושים.)

כשלומדים את הפסוק, פעמים שקוראים כל חצי לבדו.

אבל התורה מציבה אותם יחד:

״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ -וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי יְהוָה״ (ויקרא י״ט:י״ח)

זהו שיא מוסרי ורוחני: לא רק הימנעות מנקמה וטינה, אלא בניית מרחב של אהבה, סובלנות, סליחה וראיית האחר כעצמך.

רגע לפני שמגיבים או שופטים את האחר לשאול את עצמי איך הייתי מרגיש אילו כך היו נוהגים בי?

ורגע לפני שאני עושה מעשה - לשפוט את עצמי כפי שהייתי שופט את אחי, רעי, חברי, בן עמי על אותו מעשה

המבנה ״בני עמך״ ״רעך״ ״כמוך״ ״אני״ יוצר תהליך העמקה המוליך לחשיפת יסוד הקדושה

כל בני עמך נכללים ב ״רעך״ וכל ״רעך״ כמוך ממש ואז ״כמוך״ ״אני״ ה׳ אם תראה את רעך ככמוך, תגלה ש ״אני ה׳״ נוכח שם, בלב היחסים שבין אדם לחברו.

״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבׇר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ לדאוג לעני לגר ליתום ולאלמנה (פאה, לקט, שכחה),לעשות צדקה ומשפט , שמירת צדק במשפט , איסורי גניבה והונאה , אסורי רכילות, שנאת הלב , והכל מתנקז אל בדיוק למה שאמרו הלל הזקן ורבי עקיבה ״דְּעָלָךְ סְנִי לַחֲבְרָךְ לָא תַעֲבֵיד ״ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - זה כלל גדול בתורה וזוהי כל התורה כולה, והשאר פירושה - זיל גמור״ (שבת לא,א). (ספרא קדושים.)

המעבר הטבעי מ־ ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ מן ההצהרה אל משטר חיים שמוחק את מנגנון עמלק מבפנים.

אהבה איננה רגש חולף אלא תוכנית פעולה:

״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר״ שוברת מעגלי נקמה פנימיים .

״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ מקימה ערבות הדדית פעילה. ״וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה״ מטמיעה אחריות מונעת.

״אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק״ ו ״בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ״ מיישרות קו של אמת וכבוד אדם בכלכלה.

״מִשְׁפַּט אֱמֶת״ ו ״וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח״ סוגרות את הסדקים שבאמצעותם ״וַיְזַנֵּב… כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים״ ויראת שמיים מעשית קובעת קווים אדומים גם כשאין מחיאות כפיים.

כשהאהבה נעשית מדיניות - המחנה חדל מלהיות ״עָיֵף וְיָגֵעַ״ , הנחשלים נאספים פנימה, הקרירות מתחלפת בלב חם, ו ״וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים״ נהפך ליראה חיה.

״זָכוֹר… תִּמְחֶה״ איננו היתר להפקיר את המוסר, להפך זהו ציווי לשמרו ולחדדו בשעת מבחן.

וכשהכוח בידינו - האחריות עולה: לעגן צבא, משטרה, משפט וכלכלה בסולם ערכים שאינו ניתן למיקוח : אמת, הוגנות, כבוד אדם ואי התעמרות בחלש.

כך נראית הנהגה צבאית יוזמת, חושבת לטווח ארוך, והולמת את רוח ישראל.

זכינו אתמול לראות ניצנים ראשונים של יוזמה לשינוי מהותי, וההרגשה שלי היאשהחברה האלו של אירגון הבטחוניסטים לקחו על עצמם באופן פעיל להשמיד את זכר עמלק- לא רק בשדה הקרב אלא, בבניית מחנה פנימי שזוכר את שעשה לא שוכח מקיומו ודואג למחות את זכרו!

פתיחת מכינת ״התקומה״ במושב תקומה היא ניצן של תקומה:

מקום שבו זיכרון 7.10 אינו קופא, אלא מצמיח מנהיגות מוסרית מבצעית. מכאן יגדלו מפקדים שיודעים למה הם יוצאים, על מה הם שומרים, ואיך מחזקים מחנה שאינו עייף ואינו יגע מחנה של אהבת אדם, משמעת ויראת שמיים. וכך זוכרים - וכך מוחקים: בבניין בית מוסרי, במדיניות של ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״, במעקה על הגג ובמשקלות של אמת. כך, בעזרת ה׳, נהפוך את הכאב לכוח, את הזיכרון לתיקון, ואת העוטף ללב פועם של תקווה ותקומה.

ובכל זאת נזכור את אזהרת התורה: ״וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל־אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב… תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק… לֹא תִּשְׁכָּח״ (דברים כ״ה:י״ט). מתי הסכנה לאבד יראת אלוקים ומוסר? דווקא כשהשלום שורר וכל אחד יושב בנחלתו. לכן גם בשעת מנוחה - נדרשת דריכות מוסרית, משפט וצדקה, כדי שלא תתכרסם היראה ולא תיפרץ החומה. יהי רצון שנזכה להפוך כעס לאמונה פועלת, כאב לכוח של חסד וצדק, ועייפות - לחוסן; שנבנה כאן מחנה מחוסן באהבה, במשמעת וביראת שמיים.

ונמחה את עמלק תחת השמים לא נשכח ! אמן.

אתמול דיבר גם את אורן סמדג׳ה אביו של עומר סמדג׳ה ז״ל הי״ד שנהרג בעזה והוא סיפר לנו על המשמעת הערכים החמלה והיוזמה לצד המקצועיות והענווה שלפיהם נהג עומר בחייו הקצרים .

מרגש אותי לראות שמכינת התקומה שהוקמה במושב תקומה ונושאת את שמו רס״ל (מיל׳) עומר סמדג׳ה ז״ל אף מושתתת על היסודות שליוו אותו. שיהיו דברי תורה אלו לעלוי נשמתו ת.נ.צ.ב.ה.