פרשת נשא — וישם לך שלום

אנו ממשיכים במסענו בחומש במדבר או כפי שאני קורא לו בְּמַדְבָּר משום שחומש זה עוסק באיך צריך המַדְבָּר להתנהג בעולמו והפעם הפרשה שלנו עוסקת בשלום על כל היבטיו: בין אחים, חברים, שלום הבית , והשלום בין ה׳ לנזרו .

הפרשה נפתחת בפסוק:

"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם."

הקב"ה מלמד אותנו כאן כלל יסודי וחשוב לניהול חברה תקינה: לא להעדיף אח אחד על אחיו, עובד אחד על חברו, זאת

כדי לשמור על שלום בית ושלום חברתי. למרות שעל פניו בני קהת קיבלו את העבודה המובחרת והקרובה לקודש, ובפרשה הקודמת נאמר "בני מררי למשפחות לבית אבותם", הקב"ה מבהיר למשה כי גם "בני גרשון גם הם לבית אבותם"– ללמדנו שכל חלקי המשכן חיוניים ובלעדיהם המשכן לא יכול להתקיים.

כאשר מביאים ראשי השבטים את תרומתם לחנוכת המשכן – שש עגלות צב ושנים עשר פרים – מחלק אותם משה ללויים לפי תפקידם: בני גרשון מקבלים שתי עגלות וארבעה פרים, ובני מררי ארבע עגלות ושמונה פרים. בני קהת אינם מקבלים עגלות, כי את הכלים המקודשים הם נושאים על כתפיהם.

לאחר חטא העגל, משה צווה להוציא את אוהלו אל מחוץ למחנה בשל הטומאה. כעת, כשהמשכן מוכן, מתכונן הקב"ה לשוב לשכון בתוך מחנה ישראל. לכן הוא מצווה על משה להרחיק את הצרוע, הזב והטמא למת אל מחוץ למחנה.

הקב"ה מזכיר לנו גם כיצד לתקן חטאים בין אדם לחברו:

"וכי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל..."

חז"ל מסבירים שמדובר באדם שגזל מחברו, וגם אם נפטר הנגזל, אין זה פוטר את הגזלן מחובו. יש להשיב את הגזלה, ואם אין למי להשיבה, ניתנת הגזלה וחומשה לכהן, ורק אז יכופר לו ביום הכיפורים.

רבי אלעזר הקפר אומר:

"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא)

כשאני מסתכל סביבי אני חרד מהמתרחש במוסד הנישואין, מהקלות שבה זוגות מפרקים את החבילה ומתגרשים.

בשנת 9002 התחלתי תהליך של התחזקות רוחנית, "בעל תשובה". אף פעם לא הבנתי למה קוראים לזה "בעל תשובה"

ולמי שמתרחק קוראים "חוזר בשאלה". הרי ההתקרבות תמיד מתחילה מתוך שאלות, וההתרחקות נובעת מתחושה שכבר יש לאדם את התשובות...

לענייננו בתחילת התהליך שלי חששתי מאוד כיצד אשתי תקבל את השינוי. שלום הבית היה חשוב לי מכל דבר אחר.

באותם ימים נתקלתי בראיון עם הרב אורי זוהר זצ"ל, שסיפר כיצד בתחילת דרכו הדתית הדליק בעצמו נרות שבת, ערך את השולחן, קידש סעד את סעודת השבת ושר שרי שבת , בזמן שאשתו צפתה בטלוויזיה. לאט לאט נמשכה הרבנית אל יופייה של הדת, ודרכו למדתי את חשיבות השלום.

כפי שמלמד רבי ישמעאל: "גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקדוש ברוך הוא יימחה במים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו."

הפרשה שלנו מדברת על איש המקנא לאשתו וחושד בה. וגם כיום רוב מקרי הגירושין נובעים מהקנאה והתאווה והכבוד. התורה מלמדת אותנו שאם ה' מוכן למחוק את שמו הקדוש כדי להשכין שלום בין בני זוג, על אחת כמה וכמה שעלינו להיות מוכנים למחוק את גאוותנו למען שלום הבית שלנו.

מכאן עוברת הפרשה לנזיר. המונח נזיר לא קשור להתנזרות אלא לנזר-כתר: "נזר אלוהיו על ראשו". גם לכהן הגדול יש נזר על ראשו, והדמיון ביניהם ברור: אסור לשניהם לשתות יין ולהיטמא למת, אפילו לא להוריהם. הנזיר נמצא בקדושה דומה לזו של כהן גדול, אך ללא עבודת המקדש. אם כך, מדוע עליו להביא קורבן חטאת בתום נזירותו? מפני שהרחיק את עצמו מן הכלל, ובכך חטא. התורה דורשת מאיתנו להיות חלק מהכלל ולא לפרוש ממנו.

לאחר שטוהר המחנה, מגיע הציווי לברכת הכהנים:

"דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל..."

גם למי שטמא ויצא מהמחנה, וגם למי שתיקן חטאיו אמור להם -"יברכך ה' וישמרך"

מחקת את שימך על פני המים -"יאר ה' פניו אליך ויחונך"-העיקר שתשמור על שלום ביתך.

גם אם בחרת בדרך הנזירות - "יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"- ה' עדיין מעניק לך שלום.

"ושמו את שמי על בני ישראל " – על מי שם ה' מונח תמיד? על מי שלא מעל, לא קינא, לא בגד ולא פרש מהכלל. הוא אינו זקוק לתיווך הכהן, כי ברכת ה' שורה עליו תמיד. ״ואני אברכם״

לכן גם פסוק זה אינו נאמר מפי הכהנים על הדוכן –מפני שזו אינה ברכה אנושית, אלא הבטחה אלוקית ישירה.

וכפי שכבר נאמר:

"הבוטח בה' חסד יסובבנו." הבן זאת .