|היושב מהגולן| יגאל פנחס אלעזרי
סיפורו של ילד בן 4 שהצליח לתקן את העולם :
בוקר אחד, מנכ"ל בחברה גדולה התעורר מתוך נדודי לילה, טרוד בעבודתו ובמשימות שלא נגמרות. באותו הבוקר, הבטיח לאשתו שישגיח על בנם בן ה-4, אך המציאות במשרד שאבה אותו מיד. תוך כדי ההכנות לישיבת הסיכום השנתית, לקח את הילד עמו לעבודה בניסיון לא לאכזב. השעות הראשונות עברו בין משחקים בטלפון לגלישה חסרת פשר, אבל המנכ"ל – שנע בין רגשות אשם לבין משימות הדורשות מיקוד – החליט לנסות למצוא פתרון יצירתי.
הוא ניגש אל ערימת המגזינים שעל שולחנו, שלף פוסטר צבעוני של הגלובוס וקרע אותו לגזרים. "תנסה להרכיב את העולם מחדש," הציע לבנו, מקווה שבכך יעסוק בריכוז שעה ארוכה, ואולי יוכל הוא עצמו להישאב למיילים ולסיכומים. בעודו שקוע במחשבותיו, קרא לו הילד אחרי דקות ספורות, הפוסטר מורכב בידיו, מחייך חיוך מלא ניצחון.
המנכ"ל עצר באמצע המשפט שכתב, מבולבל ואפילו מעט מרוגז. "מישהו עזר לו, זה לא הגיוני," מלמל, עיניו מביטות בחשדנות לעבר המזכירה שמעבר למחיצה. לרגע אף התחבר למצלמות כדי לוודא שאף אחד לא נתן יד למשימה – קולות פנימיים מאשימים ומבוכה. אך לבד במשרד, הילד חיכה לפרץ תשומת הלב.
האב הרים את בנו, חיבק אותו ושאל, בצורה ישירה אמתית ופתוחה: "תגיד, איך הצלחת להרכיב את העולם הקרוע הזה? מי עזר לך?" הילד הביט בו, עיניו נפקחות בתמיהה תמימה, וענה: "אבא... איך נראה עולם לא קרוע? אני לא יודע, אף פעם לא ראיתי עולם שלם. אבל תסתכל, בצד השני של הפוסטר הייתה תמונה של אדם. את האדם ידעתי לתקן. אז תיקנתי את האדם – תיקנתי את העולם."
המנכ"ל שתק לרגע. האשמות כלפי הסביבה, העצבנות והכעס פרחו. שם, בלב המשרד, למד האב שיעור מוצק: כדי לתקן עולם קרוע – לא צריך לדעת הכל, לא מבפנים ולא מבחוץ. די בלתקן את האדם – את עצמי, את היחס שלי – ומתוך השלמות המתחדשת צומחת גם האפשרות לרפא ולהרכיב גם עולם מורכב והרוס.
התורה: מסע מתוהו לתיקון דרך האדם
התורה פותחת בבריאת שמים וארץ לכאורה פתיחה הרמונית ומושלמת, אולם כמעט מיד מתברר שהמציאות רחוקה משלמות: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". כבר בראשית הדרך, לא עוסקים אנו בעניינים שמימיים בלבד, כאן, על האדמה, מתואר כאוס מוחלט תהום פעורה, ערבוביה בין טוב לרע, חוסר יציבות ואובדן שליטה. לחוויה הזו יש הד חזק אצל רבים מאיתנו: היא מזכירה משברים אישיים, רגעים שבהם נדמה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, ותחושת אובדן הדרך שולטת. לעיתים קרובות, תיאור התוהו ובוהו הזה מבטא את החיים בצל פוסט-טראומה (PTSD):
פציעה שקופה, זרמי חיים מטלטלים, ובעיקר בתקופה שאחרי אירועי 7.10.23, שהנחילו שבר וחוסר ודאות עמוק בנפש היחיד והכלל. כך אנחנו שבים ונוגעים בחוויה הקמאית עולם מתפורר, סדר שנשבר, והשאלה הגדולה: איך ממשיכים כשצללים עוטפים את הדרך?
אך דווקא במצבים האלה בתוך הכאוס, החשכה ואובדן הדרך מזכיר לנו הקדוש ברוך הוא שהוא תמיד שם: "וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃". גם כשנדמה שהכול חשוך ומפורר, הנשמה האלוהית מרחפת מעל התהום ומביאה איתה תקווה שקטה – נוכחות שאינה נראית לעין, אבל מורגשת בלב.
ברגעים כאלה כל שנדרש מאיתנו הוא להדליק אור קטן – שמצית בתוכנו אמונה, תקווה ויכולת להשתנות. לא "אור יש מאין", אלא אור שהיה קיים בתוכנו, ומחכה שנטפח אותו וניתן לו לבקוע. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אֹור – וַיְהִי-אֹור" – כך מתחילה תנועת התיקון: מדליקים את האור הפנימי ומתחילים לראות שוב.
ומיד, באה מלאכת הנפש הראשונה: "וַיַּבְדֵּל… בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – הזמן להבחין, לברור, ולהבדיל. לדעת מה ומי בחיי מחשיך לי את הדרך, ומה ומי מאיר לי אותה, לבחור במעשים, באנשים ובמחשבות שמחזקים את האור.
לאחר שידענו להבחין בין החושך לאור, מלמד אותנו ה׳ את אומנות הגבול: לדעת היכן מתחילה ונגמרת השליטה שלנו. "ויעש אלוהים את הרקיע… ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" יש "מים מתחת לרקיע" שהם בשליטתנו, ויש "מים מעל הרקיע" שנמצאים מעבר לגבול יכולתנו והשפעתנו.
ההכרה וההבדלה האלה מהותיות: להבין מה ביכולתי לתקן ולשנות כאן ועכשיו, ומה עליי לקבל בפשטות כמציאות שאינה משתנה.
עצם השמת הגבולות היא התחלה, אך התיקון השלם בא רק כשמוכנים לצמוח מתוך הקבלה הזו כאשר הגבולות יוצרים סדר חדש, קרקע יציבה ומקום לצמיחה מחודשת.
לאחר ההבחנות מגיע שלב הצמיחה:״יקוו המים… ותראה היבשה" – סוף־סוף נוצרת קרקע יציבה מתחת לרגליים: סדק ראשון בשגרה, תחושה של סדר יום, ביטחון בסיסי, אפילו מעט פרנסה או שייכות. מכאן מתחילה צמיחה עדינה: "תדשא הארץ" – תחילה דשא, אחר-כך עשב, ורק בסוף עץ פרי. התורה מתארת תהליך של התקדמות מדודה: לא מהפכות דרמטיות שמכלות כוחות, אלא זרעים קטנים שמסכימים ללבלב בעיתם. זהו עידוד לבחור בצעדים קטנים ויציבים – לדעת שלכל שלב יש את הקצב הנכון לו, וכל התקדמות, גם אם איטית ושברירית, היא תחילתו של תיקון.
"יהי מאורות… לאותות ולמועדים" – כעת מגיע שלב כוונון הזמן וקביעת לוח זמנים מדויק עם יעדים ברורים. יש מאור גדול – חזון שמאיר את היום ונותן לו כיוון ומשמעות, יש מאור קטן – הרגל יומי, פעולה שגרתית שמחזיקה אותנו גם בשעות החושך, ויש את הכוכבים – ניצוצות קטנים של מעשה טוב, לימוד קצר, מילה טובה או מחווה קטנה שמנצנצים אפילו כשאין שמש, ואפילו הירח נסתר.
כך הופכת השגרה ממעמסה שמכבידה למסגרת שמולידה חיים חדשים, ומציתה שוב את האור גם בלילות הארוכים של חוסר ודאות.
ואחר כך: התעוררות הרוח. "ישרצו המים… ועוף יעופף" – כעת הגיע הזמן להעניק מקום לרגש, לדמיון ולנשימה. הנפש זקוקה לשיר, ללימוד, לחסד קטן או לתנועה פנימית שמרעננת את החיות. עכשיו אפשר אפילו לפגוש את ה"תנינים הגדולים" – אותם פחדים או כוחות עמוקים שמאתגרים את קו המתח שבין מים ליבשה, בין הרוח לחומר.
דווקא מתוך יצירת סדר ושגרה, מתפנה מקום לאנרגיה היצירתית ולממדים הנפשיים להרחיב את הנשימה ולהאזין למה שבתוכנו מבקש להתעורר.
וכעת – אחריות גשמית במלואה: ״ תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה… ״ גם העניינים הגשמיים כבר בשליטה, זה הזמן לחזור לשליטה מלאה ״וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ ״ויֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ״ שלב בריאת האדם מגלם את הרגע בשיקום העצמי שבו ניתן לשוב ולקחת אחריות מלאה על החיים. "וכבשוה" – לא מתוך כוחנות או עושק, אלא ברוך של "לעבדהּ ולשמרהּ". זוהי אחריות שמביאה עמה שותפות ובחירה מודעת: לפעול בעולם לא מתוך כפייה אלא מתוך רגישות, שמירה ואהבה – לעצמי, לסביבה ולעולם
. כאן מתברר הפסוק ״ הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם״ מן השמים המשמעות, ומן הארץ האחריות.
ובשיאו של היום השישי: "וירא אלוהים… והנה־טוב מאוד". לא מושלם – אך "מאוד": טוב שראה ועבר מורכבות, טוב של לב רך ושלם ולא של שלמות חיצונית.
ועכשיו, כשהכול שב ומתייצב, זה הרגע שלנו לשוב לשבת: "ויכולו… ויברך… ויקדש". השבת איננה בריחה מן החיים, אלא חותמת שמעניקה טעם ומשמעות לכל שנבנה בעמל השבוע, היא משמרת את האור הראשון – "זכרון למעשה בראשית" – ומטעינה אותו לקראת הדרך החדשה שמתחילה בכל שבוע.
ראש השנה – חנוכת הבית של העולם ויום המשפט
חז"ל מונים (ר"ה דף ח ע"א) שבא' בתשרי נברא העולם, וגם בא' בתשרי נברא האדם הראשון – כלומר, לא ביום תחילת הבריאה, אלא ביום שבו נכנס האדם לעולם (מסכת ראש השנה שם). מכאן שיום זה הוא "זכרון ליום בריאת העולם", כשם שבית אינו נחנך בזמן גמר הבנייה אלא בשעת האכלוס. זוהי חנוכת העולם.
ובאותו ערב שבת – כפי שמבואר בסנהדרין (דף ל"ח ע"ב) – אדם הראשון נצטווה, חטא, נידון וגורש. לכן נעשה יום זה גם יום המשפט. אך אין זה משפט של אימה בלבד: זהו משפט של המלכה – מלכויות, שיש בהן משמעות, זכרונות – שכל טוב ודמעה נרשמים, ושופרות – התעוררות לשוב אל האור הראשון שאמר "יהי".
.התורה מזמינה להיברא מחדש. הבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאיננו, הבדלה בין אור לחושך. והבחירה הקטנה בתיקון מעמידות אדם על רגליו, משפחה על בסיסה וחברה על לבה
. כשתיקַנּוּ את האדם שבתוכנו – תקנו את העולם שסביבנו .
המסר של פרשת הבריאה ושל ימי ראש השנה נוגע בי במיוחד מתוך מסע השיקום האישי שלי: שבע-עשרה שנים, שהחלו בתאונה קשה ובמעבר אל כיסא הגלגלים, המשיכו בהתמודדות האינסופית עם פצעים נסתרים כמו PTSD, והובילו שוב ושוב אל צומת אחת להפסיק להביט לאחור ולבחור בחיים, יום יום, צעד צעד. עבורי, זהו לא פחות מתחיית המתים הפרטית, בכל פעם שמתגלה מעט אור, בכל התקדמות קטנה, מתחילה בריאה מחודשת ממש , והאפשרות הזאת שמורה לכל אחד ואחת, בכל אתגר.
דווקא הניסיון הזה מגלה עד כמה תהליך התיקון אינו תאורטי או רחוק: הוא קורה בלב, בהרגלים הקטנים, במעשה ובתקווה. מכאן, עיקר המסר לימינו להיות נוכחים בתיקון האישי שדורש כל אחד מאיתנו, לנוע קדימה, לראות את האפשרי, ולהאמין שגם מן השבר העמוק ניתן לצמוח ולעורר חיים חדשים.
מ־7 באוקטובר 2023 אל תקוות התיקון
יום ה-7 באוקטובר 2023 נחרת לעד בתודעתנו: יום של דם ונפילה, חטופים ומשפחות שמייחלות לשוב יקיריהן, פצועים נראים ושקופים הנאבקים להשתקם, לוחמים במערכה, ומעגלי חיים שנקטעו – ועדיין נקטעים. אל מול הכאב, המתח והחוסר ודאות, התורה מזמינה אותנו להיברא מחדש – ללכת בדרכי התיקון של מעשה בראשית, גם בימי שבר:
"יְהִי אוֹר" – להצית ניצוץ קטן של טוב: חסד יומי, תפילה קצרה, שיחת עידוד, יד מושטת לשכן, תרומה, או מילה טובה.
"יְהִי רָקִיעַ" – להציב גבולות רחומים בשיח: להימנע מהכללות, מלשון הרע, ומהעמקת קרע, לבחור בדיבור נקי שמכבד גם בעת מחלוקת, ומונע הפרדה.
"יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" – לבנות קרקע יציבה: בבית, בעבודה, בקהילה. סדר יום פשוט, ערבות הדדית, שותפות.
"יְהִי מְאֹרֹת" – לקבוע מועדים ויעדים קטנים של תיקון: הרגל יומי טוב, כוכבים קטנים של מעשים טובים שמאירים גם בליל קושי.
"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם…" – לחזק את הרוח: לימוד קצר, שיר, נשימה, מעשה חסד – אוצרות קטנים המחזקים את הנפש ליום חול אחר יום חול.
"נַעֲשֶׂה אָדָם" – לקחת אחריות במציאות: כל אחד בתחומו – משפחה, עבודה, קהילה – בצניעות, באומץ ובגבורת לב.
"וַיְכֻלּוּ… וַיְבָרֶךְ… וַיְקַדֵּשׁ" – לעצור, לזכור ולהיטען מחדש:
בסיום ששת ימי העשייה, באה השבת ומביאה עימה אפשרות למנוחה, לעצירה ולמבט פנימה. השבת מזמינה לעצור ולהביט על כל מה שנבנה בעמל השבוע – להתפלל על יקירינו, לחשוב על החטופים, לחזק שייכות ותקווה.
השבת מעניקה לכל מעשה קטן משמעות והקשר, ומזכירה את כוחם של טקסים פשוטים – אפילו קידוש על מים או הבדלה בלחישה – לחזק רוח ולהעיד על זהות ושייכות, גם בתנאים הקשים ביותר. עדויות של חטופים ששבו מהשבי מספרות, כי למרות ההרעבה והקושי, התעקשו החטופים לברך על קידוש בכל שבת, לעיתים על מים או מיץ, ובכך מצאו רגע של תקווה מלכדת ואומץ להחזיק מעמד, אלי שרעבי, מהחטופים ששוחררו, העיד כי לא ויתר על תפילות וקידוש בכל שבת, וזו הייתה עבורו ולחבריו נקודת אחיזה רוחנית חשובה .
ועיקר המסר לימינו:
על כל אחד ואחת מאיתנו להשתדל ולהביט בפשטות:
במה שדורש תיקון בו עצמו, ולראות רק את המעלות שבזולתו.
כך מקיימים ״לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ – [זה הסוד של ]– וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: [תזכור] – אֲנִי ה׳[כמוך – וכמוך רעך-ורעך – אלו בני אימך"],
וכך בונים חברה היוצרת מקום לכל אדם - אחדות ללא צורך באחידות
תפילה לשנה החדשה
יהי רצון שנשוב לראות בשובם של החטופים החיים, וגופות הנרצחים שבשביה יובאו במהרה לקבורה ראויה על אדמת ישראל. לרפואת הפצועים, לשלום הלוחמים, לנחמת האבלים ולבניין חברה איתנה המחויבת לחסד ואמת.
שנדע להדליק אור קטן בחשכה גדולה, להבחין בין עיקר לתפל, ולהזכיר בליבנו שכל אחד ואחת הם בני צלם אלוהים.
ואז ייאמר גם על עולמנו שלנו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים... טוֹב מְאֹד."
ושתתחדש עלינו שנה טובה, מלאה באהבה, רעות ובריאות לכולם, ותכלול שפע של ברכה, פרנסה והצלחה, וכל שתבקשו יתגשם לטובה עוד בזו השנה .
