האווירה הציבורית בישראל בימינו שוברת שוב שיאים של פילוג. שחוצים לא פעם מהמילים מהאלימות המילולית אל אלימות פיזית ממש , זה לא תיאור של ה6.10.23 , זהו תיאור של ימינו, כאילו כלום לא השתנה, וב7.10.23 לא היה פה את הטבח הגדול והקשה ביותר בעם שלנו ללא שום אבדל של שייכות למחנה זה או אחר , שוב קל לנו מאד להידרדר אל שיח של מחנאות, ולהילחם באחר שחושב שונה ממני, במקום לחפש מחבר ומשותף. נדמה שיש קולות הרוצים לטשטש כל ייחוד בשם ״אחדות״, אבל בפועל המחנאות הזאת יוצרת ניכור וקוטביות הולכת וגוברת. כל אחד דבק בעמדותיו, והאחידות הופכת מסכה ריקה, שחונקת את הרוח במקום לאחות אותה.
בדיוק פה שבת שובה מבקשת מאיתנו לעצור. היא לא מתהדרת בתחפושות של טקס, היא לא ממליצה להסתגר באורות חגיגיים. היא מציבה מראה אמיצה מול הלב: "שובה ישראל עד ה׳ א-להיך" לא עוד מילים יפות, לא עוד פורמליות, אלא מבט אישי שאינו חומל ומוחלף רגע אמיתי של בדק בית, קשה אך חיוני. זהו זמן שבו נדרשים אומץ לב וחריצות רגע לפני שהמחזור מתחיל שוב והטקס תופס את מקומו.
בדרך כלל קל לנו פי כמה לראות את עצמנו שלמים. מול המראה – אנחנו רואים צדקות ויושרה. מול חברינו – אנחנו מיד מזהים את החסר.
זה הכשל המחזורי שקנה שביתה בלב החברה והשיח הציבורי כולו – אנחנו מוקסמים מהמעלות שלנו מרוכזים בעצמנו ובצרכינו ועיוורים לחלוטין למה שחסר בנו,
בעוד שאנחנו מזהים בשנייה את החיסרון באחר וממעטים בטובתו.
התורה עושה מהפך ומזמינה אותנו להרים את המבט: להוקיר בראש ובראשונה את הטוב שבאחר, ולחפש במה לשפר פנימה, בקרבנו.
לימינו, זה אומר: לעזוב את הדחף הכפייתי לאחדות מזויפת ולא לכפות תבניות של אחידות, אלא לראות ולחגוג את הגיוון. לעריך את מעלות החבר – לחפש מה הוא או היא מביאים שלא קיים אצלי, ולקבל שזה בסדר להשתנות ולהשתפר. כל תשובה מתחילה מעצמי, במקום להאשים ולהצביע החוצה.
שבת שובה ופרשת השבוע, כמו גם הפטרת יונה, מציבות רף גבוה של יושר והפשטה – בלי ריכוך. המסר הזה מתגלגל בסיפור יונה עצמו, שמדגים שלושה סוגי תשובה: ראשית, תשובת המלחים. הם מתעוררים מיד ללקיחת אחריות – לא מחפשים שעיר לעזאזל, אלא בודקים איפה הם תרמו לסערה ומתקנים. שנית, יונה עצמו – דמות שמגלה שגם אחרי בריחה ממושכת שום דבר לא נאבד: אי אפשר להתחמק או להחזיק בתירוץ מול הקריאה הפנימית לשינוי. ולבסוף, אנשי נינווה, המייצגים את התשובה השלמה – הם לא מסתפקים במילים או הצהרות, אלא חורטים תיקון ממשי במעשה ובחיים עצמם.
בעומק הסיפור, נחשפת דרישה לחמלה אמיצה – לא לברוח, לא להפיל אשמה עיוורת, לא להיתקע בהרגלים – אלא לנצל את הרגע לשינוי פנימי ועמוק. זהו הבדל גדול מאוד בין ריטואלים של פיוס ותשובה חיצוניות, לבין עבודה פנימית שאין לה קצב או תקרת זכוכית: היא לעיתים כואבת, תמיד בונה, ובונה את החברה ביתר שאת.
בבבלי ברכות דף י״ז ע״א מביאה הגמרא משא אמוציונלי של חז״ל: "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים." – חז״ל מכוונים אותנו להפסיק להשוות, להפסיק להתנשא. כל אחד ואחת פועלים בתחומם, כל עוד יש יראת שמים ויש לכך ערך שווה, בין אם המעשה גדול או מועט.
בעיבורו של יום כיפור ושל תקופת חשבון הנפש זו העת לשאול: למה בכלל לשוב?
כי כולנו, כחברה וכיחידים, יכולים וראויים ליותר.
כי פגם קטן בי, כשהוא נותר ללא טיפול, הופך לפצע גדול אצל כולנו. כי לראות באחר את הפוטנציאל ולא את החוסר, זה היסוד של שינוי אמיתי ומרפא. והכי חשוב כי מי שבוחן רק את שלמותו, לא יצמח לעולם. ומי שנותן עיניו רק בחסר של הבריות, יישאר מקובע. הגאולה מתחילה כאן בלב ביושרה, בחמלה, ובאומץ לצאת מהבועה, אל עבר קהילה אנושית בריאה ונכונה.
