בבוקר שמיני עצרת התשפ"ג הכלב שלי לא היה רגוע וממש דרש שאני ילך איתו לטיול
בטיול משך אותי לכיוון "ציר הנפט" שם ישנו עדר גדול מאוד של פרות ועגלים .
שהתחלנו להתקרב אני שומע ורואה את הפרות צועקות לשמיים , למים .
השקתות שלהם רקות לגמרי ונראה שהן לא שתו הרבה זמן – והצעקות והמראות קורעות לי את הלב . חג הטלפון כמובן לא עלי , ומוקדם בבוקר ..
מערער בליבי אם אני יכול בגלל זה לחלל את החג ולהתקשר למי שצריך ברגע שאני מגיע הביתה שכבר החלטתי התקשרתי לרבש"צ . ושיצאתי לבית הכנסת כבר פגשתי אותו לכשחזר שבעלי העדר בדרך ותוך 10 דק יהיה מים לעדר .
כשעליתי לציר הנפט בסיום התפילה , העדר היה כל כך שמח שהצעקות הפכו ליגהיות שמחה .
מסכת סוכה מקופחת כמעט כמו החג עצמו שמרוב שאנו עסוקים בהכנות לראש השנה ויום כיפור , לסוכות כבר לא נשאר זמן ללימוד הלכות הרלוונטיות לחג .
אני התחלתי לילמוד את המסכת ישר בצאת יום הכיפורים , וכך יצא שהלימוד היה ממש הלכה למעשה .
ולמדתי דברים חדשים שאם לא הייתי לומד אותם עכשיו לא הייתי יודע לכוון נכון בהושענות .
בזמן ההושענות ואף באותו משפט אנו אומרים :
אנחנו אומרים - הושַעְנא - ואומרים – הושִעַנה
כששאלתי את המתפללים סביבי מה אומרת המילה כולם אמרו לי שזה כשור לתשועה ,ישועה ושאין הבדל לדעתם בין המילים .
פירוש המילה הושַעְנא - הלולב ההדס והערבה האגודים יחדיו
פירוש המילה – הושִעַנה – תושיע אותי בבקשה .
זו לא ההפתעה היחידה שזכיתי לה
אנחנו מולכים ומבאים את ארבעת המינים ל ארבע רוחות השמים למעלה ולמטה מה הסיבה ? מהיכן זה מגיע ?
הנפת ...
ההשלמה, כ״ד באלול תשפ״ו
שלוש שנים אחרי שנקטע הדף, אני חוזר אל השאלה שנשארה בו: מוליכים ומביאים את ארבעת המינים לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה. מה הסיבה, ומהיכן זה מגיע.
המשנה עונה קודם כול היכן: ״וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין? בְּהוֹדוּ לַה׳ תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְאָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״ (סוכה ג, ט). ורבי עקיבא מעיד שראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע, שכל העם היו מנענעים את לולביהם והם לא נענעו אלא ב״אנא ה׳ הושיעה נא״.
כלומר: את ההושענא מניפים בדיוק ברגע שאומרים הושיעה נא. האגודה ביד, והבקשה בפה, באותו רגע. ומה שנדמָה בהושענות כשתי מילים דומות הוא הלכה: אין מניפים בלי לבקש, ואין מבקשים בלי אגודה ביד.
ולמה לארבע רוחות, ולמעלה ולמטה? הגמרא נותנת שני טעמים (סוכה ל״ז ע״ב). בבבל: ״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁהָאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ.״ ובארץ ישראל שנו אחרת: ״מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כְּדֵי לַעֲצוֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד כְּדֵי לַעֲצוֹר טְלָלִים רָעִים.״
הודאה והגנה. בבבל מניפים כדי לומר שכל הרוחות שלו. בארץ מניפים כדי לעצור את הרעה שיכולה לבוא מכל רוח. ואיני צריך לבחור ביניהם: מי שיודע שהרוחות אינן שלו יודע גם שהרעה יכולה לבוא מכל אחת מהן, ולכן מניף לכולן.
ומאין באה ההנפה עצמה? חז״ל השוו אותה לתנופה שבקורבנות. הגמרא אומרת את אותה לשון בדיוק על תנופת הקורבן, ״מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כְּדֵי לַעֲצוֹר רוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד כְּדֵי לַעֲצוֹר טְלָלִים רָעִים״, ומסיימת: ״דְּהָא תְּנוּפָה שְׁיָרֵי מִצְוָה הִיא וְעוֹצֶרֶת רוּחוֹת רָעוֹת וּטְלָלִים רָעִים. אָמַר רַבָּה: וְכֵן לוּלָב״ (מנחות ס״ב ע״א). הלולב הוא תנופה.
ומה מניפים בתנופה? את העומר, ״וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה׳״ (ויקרא כ״ג, יא), ואת לחם הביכורים עם שני כבשי עצרת (שם, כ). שעורים מן השדה. לחם מן הקמח. ובסוכות, ארבעה צמחים. המשותף לכולם הוא השילוב בין המרחב הארצי למרחב השמימי: לוקחים חומר גשמי מן הארץ ומניפים אותו לכל עברי העולם, כדי לקדש את הטבע כולו. לא בורחים מן הארץ אל השמים. מרימים את הארץ, ומחזירים אותה למקומה, מקודשת.
ואם תרצו, בשפת הספר הזה: מוליך ומביא. מן המשולש התחתון אל העליון, ובחזרה. לא נשארים למעלה, ולא נשארים למטה. חוזרים אל האמצע, אל המרחב המשותף.
ומה מניפים? לא מין אחד. ״אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה״ (מנחות כ״ז ע״א). חסר אחד מהם, אין כאן מצווה כלל. ומי הם הארבעה? המדרש (ויקרא רבה ל, יב) אומר: אתרוג, שיש בו טעם וריח, אלו שיש בהם תורה ומעשים טובים. לולב, טעם בלי ריח. הדס, ריח בלי טעם. וערבה, ״שֶׁאֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם? לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת, וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ.״
לאבדן אי אפשר. גם הערבה. ובלי הערבה אין הנפה. וזה ההבדל בין סובלנות לבין מצווה: בסובלנות אני מסכים שהערבה תישאר. במצווה, בלי הערבה, גם האתרוג שלי אינו שווה דבר.
ואפילו הקשירה עצמה: ״לוּלָב מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ, וְאִם לֹא אֲגָדוֹ כָּשֵׁר... מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת״ (סוכה י״א ע״ב). הקשר איננו תנאי. הוא הנוי.
אז זה מה שרציתי לומר בסוכות תשפ״ד ולא הספקתי: קודם האגודה. ארבעה שאינם דומים זה לזה, ואחד מהם בלי טעם ובלי ריח, קשורים יחד, מפני שבלעדיו אין מצווה. ורק כשהאגודה ביד מניפים אותה לכל הרוחות ואומרים הושיעה נא. לא בקשה ואחר כך אגודה. אגודה, ואחר כך בקשה.
ומה שקרה שבוע אחרי אותו חג לא אכתוב כאן. אכתוב רק את מה שהמשנה אומרת: מניפים לכל הרוחות, מפני שכל אחת מהן שלו, ומפני שמכל אחת מהן יכולה לבוא רעה. ומניפים רק אגודה שלמה.
תודה.
