אומרים שהגענו לצמד העיתים האחרונים. העת ה-27 (5572 5785 לבריאה, 1812 2025 לספירה) מוגדר כ"עת מלחמה", ובו אירעו מהמלחמות האדירות והקשות ביותר שידע העולם: מלחמות נפוליאון, מלחמות העולם, השואה, קום מדינת ישראל, וכלל המלחמות והאיומים בזמננו. עם ישראל עמד במבחנים גדולים, הן מבחוץ והן מבית, אך תמיד קם "כלביא״.
כה סמלי, שדווקא אחרי כמעט שנתיים של מלחמה קשה שהחלה במתקפת פתע ברברית ונבזית של חמאס (7.10.2023), ומאחוריה תכנית כוללת של איראן לחסל את ישראל "ביום אחד", מסתיימת לה "עת מלחמה" ונפתחת "עת שלום", ממש לפי חשבון 6000 השנים ו-28 העיתים בקהלת.
דווקא באותם ימים, ישראל פותחת במבצע נועז נגד "ראש הנחש" איראן ותוכנית הגרעין והטילים שלה, במבצע הקרוי "עם כלביא״, כשמו של הפסוק בפרשת בלק, הפרשה ה־40 בתורה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא…" (במדבר כג, כד)
פרשת בלק עצמה עוסקת כולה בהפיכת קללה לברכה תבנית של "ונהפוך הוא", המקבילה גם למהפך מגילת אסתר.
שלושת הברכות והמהפך
ברכה ראשונה "הן עם לבדד ישכון..." (במדבר כג, ט), תיאור המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד..." (אסתר ג, ח).
ברכה שניה "הן עם כלביא יקום..." (שם, כד), כמו "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד, טז) האחדות שמובילה למהפך.
ברכה שלישית "מה טובו אהליך יעקב... כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (שם, כד, ה ט). כמו במגילה: "והמן נפל על המיטה...", וסוף התהליך ב"ונהפוך הוא".
כך הופכת קללת בלעם לברכה, והעם שנידון לכליה קם לתחייה ומתחזק. "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (שם, ט).
המאבק על הר הבית: כשהאויבים מדברים בשפת הקץ
אך לא רק אנו, אלא גם האויבים קולטים את המשמעות לעיתים אף יותר מאיתנו.
בעוד בחברה היהודית לא עוסקים רשמית במלחמת דת או חישובי קץ, האויבים שלנו ובראשם הפלסטינים, חמאס, ואיראן חיים ופועלים מתוך תודעה משיחית אסכטולוגית.
המאבק האלים סביב הר הבית ואל-אקצה הוא סמל בעיניהם לקרב על הזהות ועל הגאולה. כל התפרעויות סביב הר הבית
סידורי התפילה בהר,
העלייה של שרון ז"ל,
סיפורים על אבן השתייה "המוציאה מים"
מעוררות אצלם פחד ותקווה, ומחוללות מהומות כי כל שינוי בהר נתפס כאות וסימן לקץ,
פתיחת מנהרות הכותל לקהל.
הם יודעים את מה שמסתירים מאיתנו והכוונה ברורה: בשיחם הפנימי הם עוסקים רבות בחישובי הגאולה של היהודים עצמם, לעיתים מתוך הכרה במקורות נבואיים שלנו
שלושה חישובי קץ מתלכדים לשנות התשפ"ה התשפ"ז (2025 2027)1:
חזון דניאל ( יב , יא יב׳):
"ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם..." אם "השיקוץ" הוא כיפת הסלע (691 לספירה), נוסיף 1335 = 2026 (או 2027 אם מונים מהשנה שלאחר מכן).
28 העיתים של קהלת:
"לכל זמן ועת לכל חפץ..." (קהלת ג, א) חלוקה של 6000 שנים ל-28 עתים (214.3 שנה לעת). העת האחרונה "עת שלום", וחז"ל אמרו: "אין לך שלום אלא שבית המקדש קיים" (ראש השנה יח' ע"ב). אם נוריד 214 מ-6000 נגיע לסביבות השנים 5786 6000 בדיוק כעת.
מחזוריות 70 השנים:
גלות מצרים 210 שנה; גלות בבל 70; 70×28=1960. הוספת שנת החורבן (68 לספירה/ג'תתכ"ח) = 2028 2029.
על יסוד רעיון זה התפתח ביאור נפלא המיוחס לגר״א (הגאון מווילנה) כל אחת מעשרים ושמונה ה ״עיתים״ שקהלת מונה איננה רק תיאור ספרותי של מצבי חיים, אלא רמז לתקופה היסטורית מוגדרת במסגרת 6000 שנות קיום העולם. חלוקת 6000 השנים ל־28 פרקים שווים מניבה אורך של כ־214 שנה לכל ״עת״ (6000 ÷ 28 ≈ 214.2857) . במילים אחרות, כל כ־214 שנה בהיסטוריה מקבילים ל ״עֵת״ אחד מרשימת קהלת. אכן, 214 שנה וקרוב ל־105 ימים הם אורך כל פרק עת כזה . לפי חשבון זה, התקופה הנוכחית (שנת ה’תשפ״ה, היא 5785 לבריאה) נמצאת בסיומו של ה ״עת״ ה־27 ובפתחו של ה ״עת״ ה־28 והאחרון . חישוב פשוט: 5785 שנה מחולקות ב־214.2857 שנה לעת = 27 בדיוק, כלומר 27 עתים שלמים עברו, והעת ה־28 מתחיל כעת ממש . החישוב המדויק מראה שהעת ה־28 מתחיל כ־0.7143 לתוך שנת 5785, כלומר אחרי כ־260 יום מראש השנה 5785 תאריך שנופל בחודש סיון ה’תשפ״ה (אמצע יוני 2025) . ואכן, בהתאם לחשבון הלועזי, הגיעו לפרסום בעיתונות התורנית שמועד תחילת העת האחרון חל ב-17 ביוני 2025 (כ־י״ט בסיון תשפ״ה) . מכאן ואילך אנו בעיצומו של הפרק ההיסטורי הסופי ״עֵת שָׁלוֹם״, העת ה-28, שימשך מסוף תשפ״ה ועד שנת 6000.
מה משמעות הדבר? פירושו שאם אמנם שיטתו של הגר״א נכונה, אזי כל אחת מה ״עיתים״ של שלמה כבר התממשה כהיסטוריה חיה לאורך הדורות, והעת האחרונה ״עת שלום״ היא התקופה שבה אנו חיים כעת, התקופה הקודמת לבוא המשיח . לא בכדי סיים קהלת את רשימת העיתים ב ״עת מלחמה ועת שלום״, שכן ״חתם [שלמה] ב ’עת מלחמה’ ו ’עת שלום’ שהן התכלית והשלמות של כל הדברים, ובהן יתגלה כוח ה׳ וידו החזקה מהם לטובה ומהם לרעה״. במילים אחרות, מלחמות אחרית הימים ולאחריהן שלום עולמי הן פסגת מגמת ההיסטוריה לפי סדר זה. להלן נבחן כמה מצימודי העיתים וכיצד הם חופפים להפליא לתהליכים עיקריים בהיסטוריה היהודית והכללית, עד לדורנו אנו.
28 העיתים מסלול הזמן מבראשית עד הגאולה
בטרם נדון בפרטים, נציג את החלוקה המלאה בקווים כלליים: 6000 השנים (החל מבריאת אדם הראשון) חולקו ל־28 פרקי זמן רציפים בני ~214 שנים כל אחד . הפרק הראשון הוא ״עֵת לָלֶדֶת״ (א׳-ר״ד, 1 214 לבריאה), השני ״עֵת לָמוּת״ (שנים ר״ה תקס״ח, 215 428 לבריאה), וכן הלאה, עד הפרק ה-27 ״עֵת מִלְחָמָה״ (שנים תקע״ב ה׳תשפ״ה, 5572 5785) והפרק ה-28 ״עֵת שָׁלוֹם״ (5786 6000) . כדי להמחיש את התאמת החלוקה הזו ״למציאות״, נתבונן בכמה דוגמאות בולטות מן הטבלה ההיסטורית המחושבת :
״עֵת לִשְׂחוֹק״ (עת לצחוק) ילדותו של יצחק ולידת עם ישראל: העת העשירי (שנים 1929 2142 לבריאה) מזוהה כ ״עת לשחוק״, ואכן במהלכו בשנת 2048 נולד יצחק אבינו וניתן לו שמו על שם ה ״צחוק״ שמחה שעל שם בשורת הלידה והולדתו למעלה מדרך הטבע . כפי שאמרה שרה: ״צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי״ (בראשית כא, ו). לידת יצחק יצירתו של ״עם הצחוק והשמחה״ מופיעה כאן ממש כעיקרו של ״עת לשחוק״. לעומת זאת, לפניה היה ״עת לבכות״ (שנים 1715 1928 לבריאה) עת שבה נפוצה הארץ מבני נח אחרי המבול שאירע בשנת 1656 לבריאת העולם , ובכל זאת היא המסומלת בדמע ובכייה וזאת כי? אלו השנים הראשונות של האנושות בה האנושות יכלה לחוקק חוקים ותקנות לניהול חברה תקינה ובריאה בצורה קלה שתהייה מקובלת ומובנת על כולם הרי ״ויהי כל הארץ שפה אחת..״ אך במקום זאת היו עסוקים בלבנות מגדלים ורק על זה מדברים ״...ודברים אחדים ״ (בר׳ יא,א) ועל כך בוכים
״עֵת סְפּוֹד (לספוד) וְעֵת רְקוֹד (לרקוד)״ שעבוד מצרים ותורת משה: העת ה-11 (שנים 2143 2357 לבריאה) נקבע כ ״עת ספוד״ ואכן בו החלה תקופת אבל ושעבוד: יעקב אבינו ובניו ירדו למצרים בשנת 2238 לבריאה , ובני ישראל נכנסו לתקופת עבדות מצריים (כולל מות יוסף והתחלת שעבודו. לאחריו הגיע העת ה-12 (שנים 2358 2571 לבריאה) ״עת לרקוד״ ובו אירע נס יציאת מצרים בשנת 2448, קריעת ים סוף ושירת הים, ומתן תורה בשנת 2448 2449. הכתוב מתאר כיצד לאחר יציאת מצרים רקדו ושרו בני ישראל: ״וַתִּקַּח מִרְיָם… אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ… וַתֵּצֶאןָ כׇּל־הַנָּשִׁים… בִּמְחֹלֹת״ (שמות טו, כ). זו באמת הייתה עת ריקוד ושמחה לאומית על הגאולה והניסים . הפיכת ה״מספד״ של השעבוד ל״מחול״ של שירה ממחישה יפה את המעבר בין שני העתים הללו, ואף הנביא זכריה רומז לכך בלשונו: ״הפכתי אבלם לששון״.
״עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים״ מחורבן ובניין: העת ה-13 (שנים 2572 2785 לבריאה) מכונה ״עת להשליך אבנים״, ובו אכן התרחשה השלכה ופיזור כיבוש הארץ בימי יהושע והשופטים, שבו נותצו מזבחות האלילים ונהרסו אתרי פולחן כנעניים (כמו שאמרו חז״ל: ״שוברין את הָאֲבָנִים של עבודת כוכבים ומשליכין אותן״ ספרא). תקופה זו רוויה מלחמות פנימיות וחורבן ערים כנעניות מבוצרות ״השלכת אבנים״ תרתי משמע . העת ה-14 (2786 3000 לבריאה) הוא ״עת כנוס אבנים״, והוא תואם להפליא את תקופת המלכים דוד ושלמה: קיבוץ שבטי ישראל לממלכה מאוחדת, ובפרט בניין בית המקדש הראשון בירושלים בשנת ג’ל׳ (2928 לבריאה) . שלמה המלך ״כנס אבנים״ לבנייה מכל קצווי הארץ לבניין הבית (כמתואר במלכים א ה-ו), ואף דרש המדרש: ״עת כנוס אבנים זה בניין בית המקדש״ (קהלת רבה). אכן, באותה תקופה חלה גם תנופת בנייה ממלכתית באומות העולם, והיא הייתה שיאה של התבססות ממלכות וערי בירה בעולם העתיק .
״עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק״ גילוי שכינה וגלות: בתקופת בית המקדש הראשון הייתה, כביכול, ״עת לחבוק״ הקב״ה חיבק את עמו והשרה שכינתו במקדש. שלמה עצמו ביטא זאת בעת חנוכת הבית: ״ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים… שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד״ (מל״א ח, כג). אמנם החל מסוף ימי הבית החלה תקופת ״ועת לרחוק מחבק״ הסתר פנים וניתוק מסוים. ואמנם העת ה-16 (שנים 3215 3428 לבריאה) מקביל לזמן חורבן בית ראשון (3338 לבריאה) וגלות בבל . זו הייתה עת ״ריחוק מחיבוק״ נאלצו ישראל להתרחק מארצם ומבית חיבוקם (המקדש). אך גם בעת הריחוק כבר נזרעו זרעי עתיד טוב: כורש פרסם בשנת 3389 צו שיבת ציון, ונתן רשות (רמז לחיבוק מחדש) לבניית בית שני כאילו אמר: ״עת לחבוק״ חזרה. ואכן העת שאחרי (17) נקרא ״עת לבקש״ שאיפת ובקשת ציון ובניין הבית (שנת 3408 הוקם בית שני).
״עֵת לַאֲבַד וְעֵת לְבַקֵּשׁ״ אובדן בית שני וחיפוש הדרך: העת ה-18 (שנים 3643 3857 לבריאה) הוא ״עת לאבד״, ובו אכן אירע אובדן כבד: בית המקדש השני חרב בשנת 3828 לבריאה, ועמו אבדה הריבונות היהודית בארץ . עם ישראל יצא לגלות ארוכה, ״איבד״ את מקומו הטבעי, ותורת ישראל עברה טלטלה. אולם העת ה-17 שלפניו כבר כונה ״עת לבקש״ (3429 3642 לבריאה) ובה החלה תקופת אנשי כנסת הגדולה, חזון הנביאים האחרונים ודור החשמונאים מבקשי ה׳; זהו זמן של חיפוש זהות ודרך לאחר שיבת ציון, ומרד המכבים (3591 לבריאה לערך) כמאבק לחיפוש טהרת האמונה . גם המדע היווני (״חכמת יוון״) פרח אז חיפוש פילוסופי אחר משמעות. כך ה ״לבקש״ קודם ל ״לאבד״: רמז שהחיפוש הרוחני ישכון גם בתקופות של אובדן פיזי, ושבסופו של דבר האובדן ימנף חיפוש מחודש כמאמר הנביא: ״בְּצַר לְךָ… וּמְצָאֲךָ כָל־הַדְּבָרִים… וְשַׁבְתָּ עַד־ה’ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים ד).
״עֵת לִדְבּוֹר וְעֵת לַחֲשׁוֹת״ ימי שתיקה וימי שפע תורני: העת ה-23 (שנים 4715 4928 לבריאה, בערך המאות 8 10 לספירה) קיבל את השם ״עת לחשות״, ואכן תקופת ראשית ימי הביניים (בעיקר באירופה) הייתה דלה במקורות כתובים מעין ״חשכת ימי הביניים״ עם מעט רשומות יהודיות. ואילו העת ה-24 (4929 5142 לבריאה, מקביל בקירוב למאות 11 13 לספירה) הוא ״עת לדבר״, ובו חל פרץ אדיר של תורה ודעת: תקופת הראשונים הגדולים רש״י ובעלי התוספות, הרמב״ם, הראב״ע, והרמב״ן שבכתביהם ״דיברו״ וחידשו תורה בפירוש התנ״ך והתלמוד; קמו אז גם מרכזי לימוד (ישיבות אשכנז וספרד) ואוניברסיטאות ראשונות שהתמקדו אף הן בחוכמת הדיבור והדיוק . זו הייתה תקופת פריחה אינטלקטואלית בעולם היהודי (וגם בעולם הכללי ״ידע הוא כוח״ החל לחלחל). פלא הוא לראות כיצד לאחר דורות של ״שתיקה״ יחסית, קם דור שהחל לדבר ולחדש, כעין אביב רוחני.
״עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא״ אהבת תורה מול שנאת ישראל: העת ה-25 (שנים 5143 5357 לבריאה, בערך 1383 1597 לסה״נ) נקרא ״עת לאהוב״, והקבלה רואה בתקופה זו זמן של ״אהבת תורה״: באירופה התרחש הרנסנאס (תחייה מעין אהבת חכמה ויופי), ובעולם היהודי פרחה מקביל תנועת המקובלים בצפת (האר״י הקדוש ותלמידיו בשנות שי״ל שמ״ב, 1570 1582, הטיפו לאהבת ה׳ וישראל גדולה וקבלת עול מלכותו באהבה ). מכאן ואילך נכנסנו לעת ה-26 (5358 5571 לבריאה, 1598 1811 לסה״נ בקירוב) ״עת לשנוא״, שלא במקרה ראה את התגברות השנאות והקטל: מלחמות הדת והגזע באירופה (מלחמת שלושים השנה 1618 1648, למשל, שפערה שנאה קשה בין קתולים לפרוטסטנטים); פרעות ת״ח ת״ט (1648 49) באוקראינה ע״י חמלניצקי, שבהן נטבחו עשרות אלפי יהודים בשנאה אכזרית ; האינקוויזיציה והגירוש בספרד (אמנם 1492, מעט קודם לתחום תקופה זו, אך השפעותיה המשיכו); סבלו של עם ישראל תחת צלב וסהר ברחבי הגלויות. זו הייתה עת של ״שנאת חינם״ בעולם, שבה גם האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי כבשו ארצות באופן אכזרי. נראה שבתקופה זו מידת הדין הייתה מתוחה בעולם ואומות העולם גילו ״עת לשנוא״ בעוצמה. מאידך, גם בתוכה תמיד הייתה ״עת לאהוב״ מקומית: אהבת התורה שהמשיכה לבעור בישיבות אשכנז, פולין ותימן, ואהבת ה׳ שמצאה ביטוי בחסידות שקמה באמצע המאה ה-18 כאור של חסד בתוך החושך. ההשגחה האלוקית דאגה שתמיד יהיה ״ניצוץ״ של טוב אף בעידני חושך, וכן להפך לזכור את החורבן גם בשיא השמחה, כמאמר קהלת עצמו (ז, יד): ״ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה״.
״עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם״ מלחמות העשור האחרון ושלום עולמי מתקרב: הגענו לצמד העיתים המסיים. העת ה-27 (שנים 5572 5785 לבריאה, כלומר בערך 1812 2025 לספירה) מוגדר כ*״עת מלחמה״, ותיאור קולע מזה קשה להעלות על הדעת: מראשית המאה ה-19 ועד ימינו חווה העולם תקופה סוערת של מלחמות אדירות ממלחמות נפוליון (ראשית ה ״עת״) דרך מלחמות העולם הראשונה והשנייה (1914 1918, 1939 1945) ועד המלחמה הקרה ומלחמות אזוריות אין-ספור . עם ישראל בפרט עבר בתקופה זו את השואה האיומה (שהתרחשה ב ״עת מלחמה״ כפשוטו), ולאחריה קם כעוף החול במדינת ישראל תוך כדי מלחמות קיום (מלחמת העצמאות 1948, ששת הימים, יום כיפור ועוד). גם מלחמות דורנו נגד הטרור הגלובלי (כגון פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה״ב) ומלחמות אזוריות במזרח התיכון ממוקמות כולן במסגרת עת המלחמה. מעניין לציין שהחל בסביבות שנת ה’ת״ר (1840) אמצע עת המלחמה אירעה פריצת דרך טכנולוגית ועולמית שכמוה לא נודעה: הזוהר הקדוש חזה ש ״בשית מאה שנין לשתיתאה [בשנת ה’ תר"ף, 5600 לבריאה] יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה״* כלומר, באמצע האלף השישי ייפתחו בעולם שערי חכמה עליונה ומעיינות חכמה תחתונה, כהכנה לקראת האלף השביעי. ואכן סביב שנת 5600 (1840) פרצה הן חכמת התורה ברבים (לימוד הנסתר בפועל ספר הזוהר מודפס ומתפשט, קמות ישיבות ליטא וחסידות ברסלב וחב״ד מפיצות מעיינות תורה והן מדעי הטבע והטכנולוגיה החלו במהפכה התעשייתית אדירת ההיקף . דומה שהקב״ה זירז את מהלך העולם האיץ את הקִדמה כדי לזרז גם את תהליכי הגאולה (כדברי דניאל יב, ד): ״יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת״. אך עם ריבוי הדעת, גברה גם עוצמת המלחמות מה שמזכיר את דברי חז״ל: ״אם ראית דור שמתמעט והולך, חכה לו [למשיח]״ (סנהדרין צח.). בתקופת ״עת מלחמה״ התרחש ״חבלי משיח״ ייסורים עולמיים המכינים את הקרקע לגאולה.
עתה הגענו אל ההווה: העת ה-28, ״עת שלום״, שאך זה החל. לפי החישוב, ״עת מלחמה״ הסתיים לקראת סוף סיון ה’תשפ״ה, ובמעברו נכנסנו ל ״עת שלום״ סופית. באופן מדהים, בדיוק בימים אלו התחולל עימות צבאי ממשי שהסעיר את ישראל והעולם: מבצע ״עם כלביא״ נגד תשתיות הגרעין של איראן (פרס). המבצע נפתח ביומי י״ז י״ח בסיון תשפ״ה (13 14 ביוני 2025) בעיתוי שנראה כמעט סִמלי : בעוד ״עת המלחמה״ מגיע לסיומו, פורצת כביכול המלחמה האחרונה עימות ישיר עם ״מלך פרס״ בן-זמננו כהקדמה ל ״עת השלום״. הרי ידוע המדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תצט) שמתאר שבשנת התגלות המשיח ״מלך פָּרַס [=פרס, איראן] מתגרה במלך ערבי… וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם״, וכל אומות העולם וכישראל נבהלים ופוחדים. ואז נשמעת בת קול אלוקית: ״בניי, אל תתייראו… הגיע זמן גאולתכם!״ . קשה שלא לחוש בצמרמורת כאשר רואים כיצד איראן (פרס) מתגרה ומאיימת כיום במלחמה אזורית ואף עולמית (תוכנית גרעין, חימוש טרור, איום על סעודיה וישראל), ואף מלך ״ערבי״ (ייתכן שסעודיה או מדינות המפרץ) נכנס לקלחת, וארה״ב (אדום) בתמונה כל הפרטים שחז״ל ניבאו לפני 1500 שנה מתרחשים מול עינינו . לא ייפלא אפוא שדווקא השם ״עם כַּלָּבִיא״ ניתן למבצע הנ״ל, שם הלקוח מנבואת בלעם בפרשת בלק הנקראת בסמוך: ״הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם; וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא״ (במדבר כג, כד). בלעם שם מדבר על עם ישראל באחרית הימים הקם ״כַּלָּבִיא״ בעוצמה לעשות חיל. ואכן, מדינת ישראל קמה מתוך עפר השואה כמין ״ארי״ נחוש, וכיום בעומדה מול אויביה היא מתגלה כלביא בתקיפות, באמונה בצדקתה ובניסי ה’ המלווים אותה (הצלחות המבצע באיראן על טבעיות כמעט מאות טילים וכטב״מים איראניים שוגרו ולא הסבו פגיעה ממשית !). נראה שידי ההשגחה מכוונות את עמנו להגשים את הייעוד ״וכארי יתנשא״ להתנשא ברוח ובכוח לקראת שלום עולמי.
נקודת זמן מרתקת נוספת: כ״ג בסיון תשפ״ה (23 בסיון, יוני 2025), ימים ספורים לאחר פרוץ מבצע ״עם כלביא״. תאריך זה אינו רק ברבע האחרון של הלוח שנה העברי , אלא הוא יום בעל משמעות היסטורית מפורסמת: ביום כ״ג בסיון בשנת 3404 לבריאה (שהוא ״עת לרחוק מחבק״ של גלות פרס), נשלחו אגרותיו השניות של מרדכי היהודי בכל מלכות אחשוורוש, שהתירו ליהודים להילחם באויביהם ולהינצל מהגזרה. כך נאמר במגילת אסתר: ״וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא־חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ; וַיִּכָּתֵב… כְּכָל־אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי״ (אסתר ח, ט) . יום זה נהפך מיום יגון ליום תקווה: היהודים בכל מקום התחמשו וחיכו ליום הקרב באדר, ״להיות נקֹמים מאויביהם״. ואכן כאשר הגיע יום י״ג באדר, שעליו ציווה המן להשמיד את היהודים, התרחש הנס הגדול: ״בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אוֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם״ . במגילת אסתר אירע אפוא מהפך: מעת שנגזרה ״מלחמה״ על היהודים, הפך לאלתר ל ״עת שלום״ וששון ליהודים הייתה אורה ושמחה וישועה. חז״ל ראו באירועי פורים מודל קלאסי לגאולה העתידה: ״ ועתידין ימי הפורים להיגאל כימי יציאת מצרים״ (מדרש), וגם בימינו כאשר אנו רואים סביבות כ״ג בסיון את התהפוכות בעולם ניתן לקוות שאנו במצב של ״ונהפוך הוא״ היסטורי. מה שנראה כיום כאיום מלחמה קיומי יכול בין-לילה (או בן-שנה) להתהפך לתחילתו של שלום גדול.
ההשגחה ולוח המשיח חזון הנביאים מתגשם
התבוננות במהלך 28 העיתים מלמדת שיד ה’ מכוונת את ההיסטוריה בתוכנית ברורה. אין זה שסדר העיתים ״הומצא״ על ידי פרשנים מאוחרים; שלמה המלך עצמו, ברוח קדשו, רמז בספר קהלת על התוכנית האלוקית. חז״ל דרשו: ״לכל זמן״ ״קץ שם לחושך״ (איוב כח) לכל דבר יש קץ וסוף שנקבע מראש, אף אם התהליך לפעמים ״נסתר״ מהבנתנו (קהלת רבה ג, יא). הגמרא (סנהדרין צז.) אומרת: ״בעתה אחישנה זכו, אחישנה; לא זכו, בעתה״ יש מועד קבוע לגאולה (״בעתה״ בסוף 6000 שנה), אך אם נזכה יכולה הגאולה להקדים (״אחישנה״). כך או כך, העולם אינו הפקר: הוא מתקדם על ציר זמן מכוון. חז״ל אף חילקו את 6000 השנים ל-3 חלקים בני ~2000: ״שני אלפים תֹהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח״ (סנהדרין צז.). ואכן, כ-2000 השנים הראשונות (אדם ועד אברהם) היו חסרות תורה גלויה, 2000 השנים הבאות (מאברהם ~1948 לבריאה עד חתימת המשנה ~3980 לבריאה) היו עידן התורה, וה-2000 האחרונות (4000 6000) נועדו להיות ימות המשיח זמן ההכנה והציפייה לגאולה. אמנם בגלל עוונותינו התהליך התעכב, אך אנו מאמינים שבסופו של דבר ״לא יְאַחֵר״ (חבקוק ב, ג).
בדורנו, בסיומן של ״ימות המשיח״ ההכנתיות, כבר ניכר שסימני הגאולה מתגשמים. הנביאים מלאים בנבואות על ״אחרית הימים״ ואת חלקן הגדול ראינו בעינינו: קיבוץ גלויות מופלא (יחזקאל לו, כד): ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן־הַגּוֹיִם… וֶהֱבֵאתִי אֲתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם״ מדינת ישראל קמה וקלטה מיליוני יהודים מקצווי ארץ; הארץ השוממה נותנת פרייה בשפע (ישעיהו כז, ו): ״הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב… וּמָלְאוּ פְּנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה״ ראינו פריחת החקלאות והתוצרת בארצנו; כוחות עולם מתהפכים נפילת אימפריות רשעה (כגון ברית המועצות הקומוניסטית) כרמוז בירמיהו (ל, יא) ״כָּל כָּלֹהֵיךְ יֵלֵכוּ בַשֶּׁבֶר״; ובמקביל התעוררות תשובה רוחנית חסרת תקדים החל מתנועות תשובה, דרך לימוד תורה המתפשט בכל העולם (גם באמצעות האינטרנט), ועד גילוי סודות הקבלה ברבים כפי שחזה הזוהר . וכל זאת בתוך טלטלות של ״עת מלחמה״ בדיוק כמתואר בנבואות: ״כִּי הִנֵּה בַיָּמִים הָהֵמָּה… אָסֵף אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם… לִשְׁפֹּט אוֹתָם״ (יואל ד, ב) קיבוץ אומות למלחמות עולם ופילוגן לפי חשבון הצדק העליון. אפילו התפרצות ״מלך פרס״ שהזכרנו, התואמת לדברי חז״ל , מרמזת שהתרחישים האחרונים לקראת קץ הימים קורמים עור וגידים. זה מפחיד אך גם מרגש, כי הכל נמצא בהשגחה פרטית למען מטרת הגאולה.
אסתר המלכה, בסוף מגילת אסתר, אומרת ברוח הנבואה: ״אָמְנָם הָיָה הַדָּבָר״ היא מדגישה לנו שמה שנראה כמקרה או גזירת גורל עיוורת (״פור״) הוא בעצם דבר ה׳ ש ״אמנם היה״ והתקיים (תרגום יונתן). הקב״ה הסתתר במהלך הסיפור, אך לבסוף ראו הכל את יד ההשגחה. כך גם בעת שלנו: בתוך אירועי העולם מהפכות ומלחמות, פרעות וְפִיגּוּעִים פועל נסתר מנהיג עולמים שמנווט את גלגלי הזמן. עלינו להתחזק באמונה ש ״שומר ישראל״ לא ינום ולא יישן, והבטחותיו אכן מתממשות בדיוק נפלא.
דור אחרון: חיזוק אמונה ולקיחת אחריות
אם אכן נכנסנו ל ״עת שלום״ התקופה האחרונה שלפני שנת 6000 זו בשורה אדירה המכילה גם אתגר. ״עת שלום״ אין פירושו שבבת אחת ישרור שקט מוחלט; ייתכן שזהו תהליך תקופה שבה בהדרגה תחדל האנושות ממלחמות ותיכון אחווה עולמית. תפקידנו כעת הוא להיות שותפים אקטיביים בתהליך הבאת השלום. הנביא ישעיהו מתאר את ימות המשיח: ״וכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים… לֹא־יִשָּׂא גּוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב״ (ישעיהו ב, ד). חזון נפלא זה לא יתגשם מעצמו ללא הכנת הלבבות. עלינו, דור הגאולה, להפיץ אור, צדק ושלום בין אדם לחברו ובין ישראל לעמים, כדי שנהיה ראויים לשם ״עַם שָׁלוֹם״.
חז״ל אמרו: ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד״ (ברכות לד.). אנו זוכים לחיות בדור של קיבוץ גלויות ועצמאות מדינית ״שעת רצון״ נדירה שנביאים חזו מקדם. עתה מוטל עלינו להסיר מעלינו את ״שעבוד המלכויות״ במובנו הפנימי: להתנער משעבוד התרבות החומרנית, הפירוד והשנאה, ולאמץ עול מלכות שמיים ואחדות. רק כך ״עת השלום״ תהיה שלום אמיתי שלום בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
פרשני התורה לימדו שפירוש המילה שלום הוא שלמות הרמוניה והשלמה הדדית. דורנו צמא למשמעות ולתכלית, לאחר שהתנסה בריקנות ובכאוס של ״עת מלחמה״. זה הזמן להגביר את האמונה והתקווה. אין זו אגדה רחוקה: אנו ממש רואים את דברי חז״ל והנביאים מתקיימים. אם במשך אלפי שנים יהודים אמרו מדי יום ביומו ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח״ הרי שבדורנו, האמונה הזו מקבלת תוקף חושי. כפי שכתב הרמב״ם (הל’ מלכים יב, ד) על ימות המשיח: ״לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו״ ובכן, אשרינו שאנו המתגוררים בפתח הדבר, זוכים לראות איך יהיו! אין מראה המחזק את הלב יותר מזה.
על כן, עלינו להפנים שהשגחה פרטית מוליכה אותנו במכוון דרך 28 העתים אל היעד. אין מקום לייאוש מהצרות אדרבא, הן סימן שאנו במסלול הנכון, חבלי לידה של עידן חדש וטוב. כמו שהקב״ה אמר במדרש הנ״ל: ״בניי, אל תתייראו… הגיע זמן גאולתכם!״ . הגיע הזמן שנתעודד ונחזק זה את זה בביטחון שהשלום האלוקי יגבר. על כל אחד ואחת לראות עצמם כשליחים בדור הגאולה: להרבות אור תורה ואהבת חינם, להפיץ אמונה ואופטימיות. לשאוב השראה ממגילת אסתר שבסופה ״לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה״ ולהביא אורה ושמחה לסביבתנו למרות האופל החיצוני.
בסיכומו של דבר, רעיון חלוקת 6000 השנים ל-28 העיתים מעניק לנו פרספקטיבה מרוממת: הוא מגלה סדר אלוקי בתוך ההיסטוריה הסוערת. הזמן אינו נהר כאוטי הוא נהר מכוון אל אוקיינוס הייעוד. אנו נמצאים עתה ממש בקילומטרים האחרונים של הנהר, שוצפים ורועשים כן, אך רואים כבר את שפך הים הגדול. יהי רצון שנחזה בקרוב בהתגשמות הייעוד ״וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל־הָאָרֶץ״ ״ומלאה הארץ שלום ודעת ה’ כמים לים מכסים.״ בידינו הדבר להפוך כל ״ונהפוך הוא״ אישי וכל ניסיון כלל-ישראלי למנוף של אמונה ופעולה חיובית. נתחזק אפוא באמונה ובתקווה, ומתוך כך נגשים את שליחות דורנו דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, דור בו מתקיים הפסוק: ״וְעַתָּה אָרוּמָה וְאָמְצָה פְעָמָי״ (תהלים יז, ה). נקום ״עם כלביא״ לעשות רצון אבינו שבשמיים, ונזכה במהרה ל ״עת שלום״ האמיתי, במהרה בימינו, אמן.
הערות שוליים
- אני לא ממחשבי הקיצים אלא מביא דברים בשם אומרם במקומם שלושת חישובים אלו הובאו על ידי הרב אורי שרקי בספרו ״מקדם לעין עיונים בפרק ׳חלקי׳ ״ כרך א, אורים , התשפ״א . ↩
