על פסילת בני אדם בשל דעתם — מרבה של שריגרוד ועד ערב הבחירות שלנו
א. רגע לפני הבחירות
רגע לפני בחירות, מדינה שלמה עוסקת בפְּסילה. לא בהצעות, לא בדרכים, לא בשאלה מה נבנה יחד — אלא במי פסול. מי אסור, מי מוקצה, מי “לא אחד משלנו”. הפסילה איננה עוד טענה נגד דעה; היא גזר דין על אדם. די בכך שאדם חושב אחרת, מאמין אחרת, מתפלל אחרת — כדי שיוצא אל מחוץ למחנה. את המילים החוסמות זו את זו תיארתי בחיבור “מרד האותיות”: כל מילה בטוחה שהיא “מוקפת שקרנים וצבועים”, כל קבוצה מתבצרת בעלבונה. כאן אני מבקש להמשיך צעד אחד הלאה — אל המעשה שבו מלחמת המילים הופכת למעשה חברתי: החרם. הנידוי. הרחקת אדם מן הציבור בשל מחשבתו.
ומעשה זה איננו חדש. יש לו תולדות, ויש לו סיפור — סיפור שמרטין בובר סיפר לפני מאה ועשרים שנה כמעט, ושקראתיו מחדש, מילה במילה, במלאכת המהדורה הביקורתית שאני שוקד עליה.
ב. הרב שפסל בטרם פגש
בסיפור “היריב” (Der Widersacher, 1908) מספר בובר על רבי יעקב יוסף, רבה של שריגרוד — למדן עצום, איש הלכה קפדן. שלושה דברים שנואים עליו בתנועה החדשה, החסידית, המתפשטת סביבו: שמחת חגיהם, שפרצה את גדר הנוהג; זרות תפילתם, שבה כל אחד מדבר אל אלוהיו בדרכו; ויותר מכול — הדרשה שאחרי סעודה שלישית, שבה מסופרות, רחמנא ליצלן, מעשיות. “מעשיות בשבת! מה טעם יכול להיות למעשיות?”
שימו לב מה אין כאן: אין מפגש. הרב לא שמע את הדרשה שהוא מתעב — “תכופות שמע הרב על הדרשה הזאת”. הוא יודע עליה, לא אותה. הפסילה קודמת לפגישה; היא באה במקומה. והרב מסתגר בחדרו, עם ספריו, עם ודאותו, עם הדרך האמיתית האחת — “בפרישה מן החי, במשמעת ובחומרה, בצום ובשתיקה”.
שנים עוברות. ויום אחד, בדרכו לחתונת תלמידו האהוב, קורסת על הרב תורתו שלו. הוא יושב אל ספריו הפתוחים ומבקש לקרוא — והטקסט מתקומם תחתיו:
“ראה שהאותיות — תחת אשר תעמודנה כתמיד ברצון במערכן הנאה… — מתנופפות במחול מטורף ומטילות את אבריהן באוויר… הכה בידו בחזקה על הספר. כרגע היה הכול שקט ומיושב… אבל כאשר ביקש הרב עתה להתחיל לקרוא, עלה אליו מן הספר שאון בלול ממאה קולות דקים. אלה היו המילים, המתנצחות זו עם זו. אבל לא שני מחנות של נלחמים היו שם, אלא כל מילה סתרה את כל האחרות, וכל אחת טענה שהיא מוקפת שקרנים וצבועים, אשר כל ישעם אינו אלא לגזול ממנה את מובנה המולד… וכאשר השקיט הרב גם את המלחמה הזאת, קמו המשפטים והכריזו שאין ברצונם לשרת עוד תכלית לא נודעת, המרחפת מעל לכולם, אלא לחיות מתוך עצמם ולמען עצמם.”
זהו “מרד האותיות” — הקטע שעליו כתבתי במסה הנושאת את שמו, ואשר חוזר כאן משום שהוא מפת הדרכים של כל חברה מתפרקת, שלב אחר שלב. השלב הראשון: אובדן המבנה. האות הבודדת — האטום של החברה, האדם היחיד — מאבדת את היכולת להיות חלק ממערך עדין; השייכות מתפוררת לכדי כאוס שבו כל אחד מטיל את איבריו באוויר, בלא סדר ובלא הקשבה. השלב השני: פוליטיקת הקורבנות. המילים — הקבוצות, השבטים, המגזרים — מפסיקות להצטרף זו לזו כדי לייצר משמעות, ותחת זאת נאבקות; וכל אחת בטוחה שהיא “מוקפת שקרנים וצבועים” הזוממים לגזול את זכויותיה. האם יש תיאור מדויק מזה של השיח הישראלי ערב הבחירות? והשלב השלישי, הסופני: נטישת החזון. המשפטים מסרבים לשרת “תכלית לא נודעת המרחפת מעל לכולם” — אותו ייעוד משותף, אותו סיפור גדול שמכוחו קיימת חברה — ומכריזים שיחיו מעתה מתוך עצמם ולמען עצמם. כשכל משפט חי רק למען עצמו, הסיפור מת.
ושימו לב מה עושה הרב מול המרד: הוא מכה בידו על הספר. כפיית שקט בכוח. וזה עובד — לרגע. ואז המלחמה שבה, עמוקה משהייתה. את מלחמת המילים אי אפשר להשתיק בכוח; אפשר רק לרפא אותה. וכאן האירוניה שהסיפור טווה בסבלנות: הכותרת “היריב” אינה מוסבת, בסופו של דבר, לא על הבעל שם טוב ולא על החסידים. היריב נטוע בגן שבתוך נשמתו של הרב עצמו; מה שהוא רודף בחוץ הוא מה שכלוא בו בפנים. בערוב ימיו, במהדורת 1955, החליף בובר את שם הסיפור מ”היריב” ל”ההמרה” (Bekehrung) — כי הבין שהסיפור איננו על ניצחון במאבק אלא על ריפוי של אדם כלוא.
ג. תשעה באב של אדם אחד
בלב הסיפור מספר הבעל שם טוב, בבית המואר, סיפור בתוך סיפור — והרב משריגרוד, המאזין מבחוץ, שומע בו את סודו הכמוס שלו. וזהו, לא במקרה, סיפור של תשעה באב.
היה היה רב, איש חכם ומחמיר, שישב בליל תשעה באב והתאבל על המקדש ועל ירושלים — עד שאבלו חדל להיות אבל ונעשה זהות: “היה לו כאילו הוא עמוד נחושת בבית יהוה, והוא חש עליו את יד הכשדים השוברת אותו… ואז היה לו כאילו הוא ירושלים העיר, והשרפה והכליה עוברות עליו.” אין זה עוד אדם המתאבל על חורבן; זה אדם שנעשה בעצמו חורבן. ובחצות הלילה, כשהוא מוטל ריק מחיים, רוכן מעליו תלמידו האהוב ומתחנן: “רבי, עליכם להתיר לעצמכם מעט מזון, לחזק את חייכם… זכרו שאסור לו לאדם למסור את עצמו ברצון אל המוות!” הנער מגיש קערת פירות; הרב, שרוח חיים שבה אליו, מברך “בורא פרי העץ” — ואז, ברגע שנמלטה המילה מפיו, אוחזת בו פלצות על רגע החיים שהרשה לעצמו, והוא מרים את ידו על הנער האוהב:
“סורה מעליי, רוח הפיתוי, אתה השואל לך דמות מוכרת להתעות אותי!”
הנה המנגנון בשיאו: החשד גובר אפילו על האהבה. בעבודת המהדורה מצאנו שבובר שם כאן בפי הרב את נוסחת גירוש השטן של תרגום לותר (מתי ד’, י) — לשון גירוש שדים ממש. זה הדקדוק הפנימי של כל פסילה: היא איננה אומרת “אתה טועה”; היא אומרת “אתה טמא”. כמו המילים במרד האותיות, שכל אחת בטוחה שהיא מוקפת שקרנים וצבועים, הרב בטוח שגם הפנים המוכרות והאהובות ביותר אינן אלא מסכה של שטן. מי שהתאבל עד שנעשה חורבן — כל מי שמציע לו חיים נדמה לו מחריב. ומן הרגע הזה, ילמד אותו הסיפור, נולד לו גן הגיהינום שבנשמתו: “ממכאוב המשאלה, מאשמה ובושה, מברכה לבטלה” — הגיהינום איננו עונש מבחוץ; הוא גדל מבפנים, מן הגירוש ההוא.
ובתשעה באב האחרון כתבתי דברים ששבים אליי עכשיו, מול הסיפור הזה, במלוא כובדם. שאלתי את סביבתי: מה הסיבה שאנחנו צמים בתשעה באב? כמעט כולם ענו מיד: חורבן בית המקדש. ואז שאלתי שאלה נוספת: על מה אנחנו באמת מתאבלים? על בית המקדש — או על הבית הלאומי? רובנו חושבים על האבנים שנשרפו ועל החומות שנפלו. אבל אולי חורבן בית המקדש היה רק התוצאה. המסמר האחרון בארון. החורבן התחיל הרבה קודם: העם התפלג. האמון נשבר. המשפט חדל להיות משפט. המוסר נשחק. השיח הפך לעימות. והמרכז המשותף הלך ונעלם. חז”ל נתנו לזה שם אחד: שנאת חינם.
זהו עומקו של הסיפור בתוך הסיפור: הרב מתאבל על החורבן — ובאותו הלילה עצמו, בחדרו שלו, הוא מבצע במו ידיו את המחווה שהחריבה את הבית: מגרש את הפנים האוהבות, פוסל את המושיט יד, רואה שטן באחיו. אבלות שאין עמה תיקון היחס איננה זיכרון החורבן — היא המשכו. והבעל שם טוב, המספר את הסיפור הזה באוזני מי שזה עתה גירש כך את תלמידו שלו, אינו דורש דרשה על שנאת חינם. הוא רק מחזיק מראה.
ד. תולדות הנידוי — והרגע הזה
הסיפור של בובר איננו בדיה תלושה; הוא יושב על היסטוריה מדויקת. שנת 1772: בית הדין של וילנה מטיל חרם על החסידים. כתבי חרם נשלחים מקהילה לקהילה; מתפללים בנוסח אחר מגורשים, ספריהם נשרפים, משפחות נקרעות. הרב משריגרוד של בובר הוא בן דמותה של אותה שעה: לא רשע — ירא; בטוח כל כך שהאמת בחדרו, עד שכל מה שמחוץ לחדר נעשה איום. ולפניו: אמסטרדם 1656, חרם על ברוך שפינוזה בן העשרים ושלוש, על מחשבות. ואחריו: כל דור והנידויים שלו. המנגנון אחד — משתנים רק שמות המנודים.
ובימינו? איננו שורפים ספרים. אנחנו עושים דבר נקי יותר: פוסלים. ברשימות, בכיכרות הדיגיטליות, בוועדים וברבי שיח — אדם נמדד לא במעשיו אלא בתיוגו. דתי. חילוני. ימני. שמאלני. משתף פעולה. בוגד. די במילה אחת מן הרשימה כדי שהאדם כולו — על מעשיו, על כוונותיו, על לבו — יימחק מאחוריה. פוליטיקת הקורבנות שתיארתי במרד האותיות איננה נעצרת במילים: היא גובה מחיר מבני אדם. היא מוציאה אותם מן הסיפור המשותף. ערב בחירות, המנגנון הזה עובד בשיא כוחו — משני עברי כל מתרס, וזו הנקודה: אין לו צד. הוא הצד.
עד כמה עמוק הוא יושב בנו — שמעתי באוזניי. בהרצאה שנערכה לא מכבר באוניברסיטה, על החברה הישראלית והשיח שאחרי השבעה באוקטובר, אמרה פובליציסטית חן ארצי סרור — ואני מוסר מזיכרונו של שומע — שעלינו לקבל ולהבין את הצד השני , גם אם הוא חושב אחרת מאיתנו ; ובאותו משפט עצמו הוסיפה שעם מי שמחזיק באידאולוגיה “של מן דהוא ” אין לה על מה לדבר. אינני בא חשבון עם הדוברת: היא אמרה בקול רם וביושר את מה שרבים מאיתנו — משני המחנות — אומרים בלב. ודווקא משום כך המשפט הזה יקר כל כך: הוא מדגים את המנגנון בטהרתו, בתוך משפט אחד. בראשו — פתיחות לשיח; בסופו — הוצאת ציבור שלם מגבולות השיח. והחלף את שם האידאולוגיה הפסולה בכל שם אחר, מכל צד של המפה — התחביר יישאר על מכונו. זהו התחביר של הרב משריגרוד: גם הוא ידע לומר דברים יפים על אהבת ישראל, וגם הוא ידע בוודאות גמורה שעם “המוקיון החסידי” אין על מה לדבר. עד שדיבר.
ויש לומר ביושר: מאחורי הקושי הזה עומד כאב אמיתי, ובימים שאחרי השבעה באוקטובר — כאב שאין לזלזל בו. שאלת גבולות השיח היא שאלה אמיתית. אבל כאן בדיוק עומדת ההבחנה הבובריאנית שהכול תלוי בה: לומר “אתה” לאדם איננו להכשיר את דעתו. דו שיח איננו הסכמה, ואיננו פרס שמעניקים למי שדעותיו נכונות; הוא ההכרה הפשוטה שמולי יושב אדם ולא תיוג. מי שפוסל את האדם עוד לפני שנפתח השיח — הפך אותו ל”לז” בטרם ניתנה ל”אתה” הזדמנות אחת. ואז אין זה דו שיח שנכשל; זה דו שיח שלא התקיים מעולם.
ה. עדות
אני כותב את הדברים האלה גם מבשרי, ובקיצור שהכבוד מחייב. ביישוב שאני חי בו הוטל עליי מעין חרם. לא בבית דין, לא בשופרות — בדרכים ״השקטות״ שבהן קהילה יודעת להוציא אדם מתוכה. לא בשל מעשה שעשיתי, אלא בשל מה שאני: אדם דתי, שהעז לרגע לשבת בוועד ההנהלה. די היה בצירוף הזה — האמונה והמקום ליד השולחן — כדי שאהפוך בעיני חלק משכניי מן “אתה” ל”לז”; מאדם לתיוג. אני והקהילה עדיין לא החלמנו מן ההשלכות עד היום. ואינני מספר זאת כדי לקבול . מנודה הלומד את סיפורו של הרב משריגרוד מקבל גם אזהרה לעצמו: המנגנון שפגע בי יושב גם בי, וגם אני עלול, אם לא אשמור על נפשי, לפסול את שכני . זה הלקח הקשה של הסיפור: איש אינו חסין. הרב הפוסל של תחילת הסיפור — הוא המנודה של סופו מתוך עירו ממקומו אליו שייך מבחינת בני עירו, קהילתו , מעכשיו הוא שייך לצד השני לזה הפסול והטמא.
ו. הסוף באור הגנוז — המנדה שהפך למנודה
כי כך, בדיוק כך, מסתיים הסיפור בנוסח העברי שבובר עצמו נתן לו ב”אור הגנוז” (תש”ו). אחרי שרבי יעקב יוסף פוגש סוף סוף את הבעל שם טוב — אחרי שהוא לומד לבכות, אחרי שהוא לומד לאכול, אחרי שאליהו בכבודו מלמדו ששיחת חולין של שני יהודים על פרנסה היא “פרנסתו של השם” — הוא חוזר לעירו ומזמין את הבריות לסעודה שלישית, כמנהג החסידים. והעיר?
“אחדים באו, אבל רובם התרעמו על שנספח אל ‘המוקיון החסידי’, ונעשו לו אויבים ורודפים עד שעלה בידם לגרשו מן העיר. לא סבלו אפילו שישב בביתו עוד יום אחד, וכיוון שאותו יום ערב שבת היה, הוכרח לשבות בכפר הסמוך.” (אור הגנוז, עמ’ 80)
המנדה הפך למנודה. האיש שגירש את תלמידו ב”סורה מעליי” — מגורש עתה בעצמו, בלא שהות של יום אחד, אל תוך ערב שבת. הקהילה שהחרימה איננה שואלת מה קרה לרבהּ, מה ראה, מה למד. היא יודעת רק תיוג אחד חדש: “נספח אל המוקיון החסידי”. פסול.
ואז בא המשפט שהוא, בעיניי, תשובתו של הסיפור כולו לשאלת החרם:
“הבעל שם טוב היה בדרך מסעו עם אנשי סגולתו ונמצא בערב שבת ההוא במקום קרוב לאותו כפר. ‘הבה’, אמר, ‘נערוך את השבת יחד עם הרב של שריגרוד ונשמח את לבו’. וכך היה.”
זו כל התורה. הבעל שם טוב אינו יוצא למלחמת חרמות. אינו מפרסם כתב תשובה, אינו מארגן מחנה נגד, אינו פוסל את הפוסלים. הוא עושה את הדבר האחד שהחרם נועד למנוע: נוכחות. הוא בא אל המנודה, אל הכפר הקטן שאליו נדחק, ועורך עמו שבת. ולא מתוך רחמים — מתוך שמחה: “ונשמח את לבו”. התשובה לנידוי איננה ניצחון; היא שולחן שבת בכפר נידח, שבו יושבים יחד אלה שהעיר פסלה.
וההמשך שם מלמד מה עושה אדם שעבר את שני צדי החרם: כשנתמנה רבי יעקב יוסף לרב ברשקוב, ציווה להודיע למרחוק שיחזיר את כל דמי הקנסות שקנס אדם מעולם — ולא נח עד שחילק את כל הונו. מי שידע נידוי מחזיר קנסות. ומכאן ואילך היה רגיל לומר: “הדאגה והעצבות הן שורש כל הקליפות”.
ז. אל מול הקלפי
בובר, שראה את מרד האותיות ואת קריסת ה”אנחנו” עשרות שנים לפני האלגוריתמים, השאיר לנו בסיפור הזה גם את המרשם: לא ניצחון בוויכוח — יציאה מהחדר. לא פסילת הפוסלים — שבת עם המנודה. רגע לפני שאנחנו ניגשים אל הקלפי, שסביבה נערמות המילים הפוסלות זו את זו, מותר לזכור שהחרם אינו מכשיר של צד; הוא מחלה של חברה. והתרופה שהסיפור מציע איננה הסכמה — הרב והבעל שם טוב לא הסכימו בכול גם אחרי ההמרה — אלא הסירוב האחד שכל אדם יכול לסרב: הסירוב לראות בזולת שֵׁד. לומר “אתה” למי ששונה ממני — בדעתו, במחשבתו, באמונתו ,
עד כדי לשבת עמו אל שולחן אחד.
בעיר פוסלים.
בכפר, בבית קטן שממנו בוקע אור נרות, עורכים ביחד שבת.
השאלה של הרגע הזה — של כל רגע כזה — היא באיזה משני הבתים אנחנו בוחרים לשבת.
