בימים שלפני השביעי באוקטובר, וגם כעת – כשהשיח הציבורי הולך ומקצין, והתחושה שמלחמת אחים מרחפת מעל ראשינו כבר אינה רחוקה כל כך – אני משתדל להיזכר בפרשת במדבר ובציווי האלוקי שמופיע בראשיתה:
״אִישׁ עַל־דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל־מוֹעֵד יַחֲנוּ״ (במדבר ב, ב)
הפסוק הזה, הפותח את מסע הדגלים של שבטי ישראל במדבר, מזכיר לנו אמת גדולה: האחדות הישראלית איננה ביטול ההבדלים – אלא דווקא ההכרה בהם, קבלתם ונתינת מקום לכל אחד ואחת לפי ״דגלו״, לפי ייחודו. כל שבט חונה במקום אחר, עם סמל ייחודי, צבע משלו ותכונה ייחודית לו – אבל כולם יחד יוצרים את מחנה ישראל שסביב אוהל מועד.
על כך היטיב לכתוב הרב משה גרילק ז״ל, מעמודי התווך של העיתונות התורנית:
״דווקא בידיעת ההבדלים במדויק, כשכל קבוצה וכל יחיד מוצאים את עצמם וטוב להם עם עצמם – תכונה הקרויה בחסידות ׳שורש נשמתו׳ של כל אחד – בה טמונה הרגיעה החברתית.
כאשר כל שבט יודע ששבטיותו, על תכונותיה הספציפיות, לגיטימית, מכוח הלגיטימיות האלוקית המעניקה אותה בשווה גם לשאר השבטים – מכיר הוא בזכותו של הזולת לצעוד בדרכו המיוחדת לו...
כך, הוא חש היטב בחוסר זכותו לכפות את דעתו ודעותיו על בני השבטים והעדות האחרות.״
בעולם שמקדש אחידות – התורה מזכירה לנו את ערכה של השונות. דווקא משום שכל אחד מאיתנו נושא דגל אחר.
הבחירה איננה בין זהות לשונות, אלא בין פירוד לשותפות. ושותפות אמיתית נבנית מתוך הכרה: כולנו שונים – וכולנו חלק.
