כי תבוא: יהודי, ישראלי או עברי?

משבר הזהות בפרשת ״כי תבוא״

אחד הפסוקים הפותחים של פרשת כי תבוא הוא ההצהרה הידועה: ״ארמי אֹבֵד אָבִי״. פסוק קצר זה, הנאמר בטקס הבאת הביכורים, טעון במשמעות היסטורית ולאומית כבדה – אך גם מעורר שאלה אישית: מי הוא אותו ״ארמי״ ומיהו ״אבי״ ? במילים אחרות, מהי הזהות הראשונית שלנו כעם וכיחידים? האם אבותינו היו ״ארמים תועים״(כלשון הפשט), או שהכוונה לארמי רע, לבן הארמי, שביקש לאבד את יעקב אבינו (כדרש חז״ל) ? חוסר הבהירות הזה בפסוק משקף במידה רבה בלבול זהויות שקיים גם היום בקרבנו. אנו מכנים עצמנו יהודים, ישראלים, עברים – ולעיתים נדמה שאיננו בטוחים מה מכל אלה אנחנו באמת.

מן הראוי להתבונן כיצד נוצרו הכינויים הללו לאורך ההיסטוריה: מעניין לציין שהראשון שהגדיר אותנו כעם היה דווקא פרעה במצרים – ״הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנוּ״. עד הירידה למצרים היינו משפחה מורחבת, ופתאום קם גורם חיצוני ורואה בנו עם, ומסית נגדנו . אכן, הביטוי ״עם ישראל״ מופיע במקרא מאות פעמים (למעלה מ-350 אזכורים בחמשת חומשי תורה), מה שמדגיש כי כבר ביציאת מצרים וגיבוש התורה נולד מושג הלאום הישראלי. מאידך, מאין הגיע הכינוי ״יהודים״ ? לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב ודור המדבר מעולם לא קראו ״יהודים״ . הכינוי הזה הופיע רק דורות רבים לאחר מכן, בגלות בבל ופרס: במגילת אסתר מתואר ״אִישׁ יְהוּדִי״ושמו מרדכי – ״בן יאיר בן שמעי בן קיש אִישׁ יְמִינִי״(אסתר ב,ה). איך ייתכן שמרדכי, שהיה משבט בנימין, נקרא יהודי? חז״ ל השיבו שבאותה תקופה כל בן העם מזוהה כ״ יהודי״על שם ממלכת יהודה , או פשוט מפני שכך כונו בני ישראל על ידי אומות העולם. כך או כך, החל מגלות בבל הפך השם ״יהודים״לכינוי הכללי לעמנו – לא רק לבני שבט יהודה, אלא לכל ישראלי באשר הוא. העדות לכך היא גם האשמתו של המן הרשע: ״יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים… וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עַם״(אסתר ג, ח). אירוני שדווקא שונא ישראל מתאר בדיוק את סוד הישרדותנו בגלות: היינו עם אחד, שפזור ומפורד בקהילות נפרדות ושומר על דתו הייחודית. ואמנם, במשך אלפיים שנות גלות דבקנו בדפוס הזה – התגוררנו בקהילות מובדלות, שמרנו את חוקינו ותרבותנו גם במחיר התבדלות מהסביבה, וכך נשמרנו מהתבוללות. למשל, בקהילות אשכנז במערב אירופה יצרו תתי-זרמים ו״ חצרות״(חסידות, ישיבות, קהילות סגורות), באופן שמזכיר את דברי המן על ״מפוזר ומפורד בין העמים״ .

אולם מה משמעות המודל הזה כיום, כששבנו לארצנו ויש לנו מדינה ריבונית? האם עדיין נכון להסתגר בתתי-קהילות, או שעלינו להגדיר את זהותנו המשותפת מחדש? פרשת הביכורים מעלה זיכרון היסטורי עמוק ומזכירה לנו שאבותינו היו נודדים (ארם-נהריים), שהתערבבו בין עמים אחרים, ושזהותנו כעם התגבשה דווקא מתוך גלות ושעבוד. הנה, התורה מצווה כל מביא ביכורים להצהיר: ״וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב״– לא בארץ המולדת נעשינו לעם, אלא בניכר . הזיכרון המשותף של יציאת מצרים הפך למרכיב זהות מרכזי יותר מהמקור האתני הטהור או מהמיקום הגיאוגרפי. התורה מלמדת אפוא שהזהות הלאומית שלנו לא הייתה ״נקייה וחד-גונית מלכתחילה, אלא נוצרה מתוך תערובת מקור זר (ארמי) והתכה רוחנית תחת אמונה ייחודית. כך גם במגילת אסתר – היהודי יכול להיות משבט יהודה או בנימין, כי המהות היא היותו בן לעם בעל אמונה ומנהגים משלו. הדורות שאחר כך, כולל ימינו אנו, ירשו בליל זהויות: יהודי, עברי, ישראלי – כינויים שלעיתים מתערבבים, ולעיתים יוצרים קונפליקט פנימי. במציאות חיינו המודרנית בישראל, הקונפליקט הזה הפך מוחשי במיוחד.

משבר הזהות בישראל כיום

החברה הישראלית מצויה כיום במשבר זהות מורכב. על פי ההלכה, ״יהודי״הוא מי שנולד לאם יהודייה או התגייר כהלכה, ואילו חוק השבות מעניק אזרחות גם לצאצאי יהודים עד דור שלישי אף אם אינם יהודים לפי ההלכה. התוצאה היא פער בין הזהות היהודית-דתית לבין הזהות הישראלית-אזרחית. לפי נתונים רשמיים, בשנת 2014 היו בעולם כ-23 מיליון איש הזכאים לעלות לישראל מכוח חוק השבות, מתוכם כ-9 מיליון שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית . בעוד שמספר היהודים ההלכתיים בעולם כיום הוא בערך 14-15 מיליון, מספר הזכאים לאזרחות ישראלית לפי חוק השבות גדול בהרבה – למעלה מ-23 מיליון . המשמעות ברורה: חיים בינינו בישראל מאות אלפי אזרחים שהצטרפו לכאן כמאהבי הארץ והעם, ורואים עצמם יהודים לכל דבר – רבים מהם אף ספגו אנטישמיות כ״ יהודים״בארצות מוצאם – אך כאן נאמר להם על ידי הממסד הדתי שהם אינם יהודים. אותם ״חסרי דת״נושאים זהות ישראלית-לאומית חזקה, משרתים בצה״ ל בנאמנות, משלמים מיסים ותורמים לחברה, ובכל זאת ברגעים מכריעים בחיים הם נתקלים בחומת ההגדרה ההלכתית. כך, למשל, צעיר שהגיע לארץ מתוקף היותו נכד לסב יהודי יתגייס לצבא ויהיה נכון להקריב את חייו להגנת המדינה, אך אם חלילה ייפול – היכן יקברו אותו? במשך שנים רבות נהוג היה לקבור חללי צה״ ל שאינם יהודים בחלקה נפרדת או לפחות במרחק מן החללים היהודים. רק לאחרונה שונתה מדיניות זו: כיום גם חללים שאינם יהודים ייטמנו בשורה אחת לצד חבריהם, ללא הפרדה נראית לעין – אם כי מעט עמוק יותר ובמחיצה סביב ארון הקבורה, כדי לקיים את דרישות ההלכה . צעד סמלי זה, כפי שאמר שר הביטחון בני גנץ, מכבד הן את ההלכה והן את החללים שנפלו ״כתף אל כתף״.

ואם אותו צעיר ירצה לשאת לאישה בת זוג יהודייה, יתברר לו שאין בישראל אפשרות לנישואים אזרחיים מוכרים; המדינה מתירה נישואים רק במסגרת הרבנות והדת הרשמית. זוג ״מעורב״(יהודי עם מי שאינו יהודי לפי ההלכה) לא יוכל להתחתן כחוק בתחומי ישראל, אלא אם אחד מהם יתגייר או לחלופין יערכו את טקס הנישואין בחו״ ל. אמנם נחקק ב-2010 חוק ״ברית הזוגיות״המאפשר לשני בני זוג חסרי דת להירשם כזוג (במעמד הדומה לנישואין), אך החוק מוגבל למקרים שבהם שני הצדדים רשומים כחסרי דת – מה שלא פותר את מצוקת אלפי הזוגות המעורבים שאחד מהם יהודי והאחר לא. נמצא שאותו עולה חדש, שגדל עם זהות יהודית מבחינתו, נאלץ להתמודד עם תחושת דחייה: בחו״ ל לעגו לו כיהודי, וכאן בארץ דוחים אותו כ״ לא מספיק יהודי״ .

מנגד, בחברה הישראלית חי גם צעיר חרדי שגדל כל חייו כיהודי לכל דבר, אולם הוא דבק בהשקפת עולמו לפיה לימוד התורה עומד מעל לכל. יש ביניהם כאלה שמצהירים ש״ ייהרג ובל יעבור״– כלומר שלעולם לא יתגייסו לצבא ואף מתנגדים לעצם מדינת ישראל במתכונתה החילונית. למרות זאת, מעמדו של צעיר חרדי כזה בתוך העם היהודי אינו מוטל בספק: הוא מוכר כיהודי, שייך ל״ אנשי שלומנו״ , אפילו אם אינו תורם לביטחון או לכלכלה בצורה המקובלת. הפרדוקס זועק: לפי מה נקבעת שייכותו של אדם לעם היהודי – לפי מוצאו ומשפט דתו, או לפי נאמנותו ותרומתו לעם ולארץ? ומי ״שייך״יותר – החייל שאינו יהודי הלכתית המסכן את חייו למען עם ישראל, או בן הישיבה החרדי הפטור מגיוס?

״ארמי אובד אבי״– לקחים של זהות ותודעה

כדי לנסות ולפענח את חידת הזהות, נשוב אל הפסוק ״ארמי אֹבֵד אָבִי; וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…״(דברים כו,ה) שנאמר בעת הבאת הביכורים. חז״ ל ופרשני המקרא התחבטו, כאמור, בזהות ה ״ארמי״ ובמשמעות המשפט. לפי רש״ י, ״הארמי״ הוא לבן הארמי – דמות חיצונית עוינת – שניסה ״לעקור את הכול״ , כלומר להשמיד את יעקב ומשפחתו . לפי פירושים אחרים, ״הארמי״ הוא דווקא אבי האומה עצמו: יש שדרשו שהכוונה ליעקב, שנולד וגדל בבית לבן והיה כ ״נודד אובד״ עד שירד למצרים; ויש שאף רמזו לאברהם אבינו, שהגיע מארם ונחשב כ ״גוי אובד״ ונודד עד שה’ קרא לו. שלל הפירושים הללו מלמד שגם הזהות הקדומה שלנו הייתה רבת-שכבות: אבותינו הגיעו מארם נהריים (אזור זר), נדדו והתערו בין הגויים, ורק בהמשך – במצרים – צמחה תודעת עם תחת עול השעבוד. הטקסט שהתורה מצווה אותנו לקרוא בכל דור בטקס הביכורים, מזכיר לנו שאנו צאצאים של אנשים שנדדו ונאבקו, של משפחה קטנה שידעה אובדן וסכנה בטרם הפכה לעם. ייתכן שיש כאן רמז לכך שהזהות היהודית אינה טהורה ופשוטה מלכתחילה, אלא בנויה מתערובת של מוצא זר (ארמי) והתגבשות ייעודית תחת אמונה משותפת.

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, כידוע, הדגישה את הפן הארצי: ״בארץ-ישראל קם העם היהודי… בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית״ . אך התורה, לעומת זאת, מדגישה דווקא את הגלות כערש לידתנו: ״וַיְהִי שָׁם (במצרים) לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב״. מכאן ניתן ללמוד שהזהות הלאומית שלנו נוצרה מתוך מסע וחיים בקרב אחרים, וכי חלק ממה שמגדיר אותנו הוא הזיכרון המשותף – סיפור יציאת מצרים – ולא בהכרח ארץ מולדת אחת או ״טוהר״ אתני.

יתרה מזו, בטקס הביכורים החקלאי, כל חקלאי יהודי – כולל גֵר צדק שהצטרף לעם – נדרש לומר את ההצהרה בלשון ״אבי״ ו ״ויוציאנו ממצרים״ כאילו סבל ושוחרר בעצמו .

חז״ל למדו מכך שגם גר שהתגייר רשאי לומר ״אלוהינו ואלוהי אבותינו״ ואף להיחשב לצאצא אברהם , כי בהצטרפותו הוא נטמע בסיפור ובזיכרון הקולקטיבי שלנו. הדבר מלמד שהזהות היהודית פתוחה לשילוב חדשים שיהפכו לחלק בלתי נפרד מן ה״ אנחנו״ , כל עוד הם מאמצים את עברנו ועתידנו המשותפים. כך היה לאורך ההיסטוריה: מ ״ערב רב״ שעלה עם בני ישראל ממצרים, דרך רות המואבייה שהצהירה ״עמך עמי ואלוהיך אלוהי״ והפכה לסבתו של דוד המלך, ועד גרי צדק בכל דור. למעשה, גבולות הזהות של עם ישראל אינם רק עניין של דם, אלא של ברית וערכים משותפים.

״לא בגלל צדקתכם״ : בחירה, ברית וצדקת אבות

אלמנט חשוב נוסף שהתורה מדגישה בנוגע לזהות ולייעוד שלנו הוא שאין זה בשל מעלותינו העצמיות. בספר דברים, כשהעם עומד להיכנס לארץ, משה מזהיר: ״אל תאמר בלבבך… בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה’ לרשת את הארץ הזאת… לֹא בְּצִדְקָתְךָ וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים… ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה’ לאבתיך״(דברים ט, ד-ו). במילים חדות אלו, התורה שוללת את המחשבה שהבחירה בעם ישראל נובעת מזכויות או צדקות אישיות של הדור הנוכחי. הזכות לרשת את הארץ קשורה בעיקר להבטחה האלוהית לאבות – ״למען הקים את הדבר אשר נשבע… לאברהם ליצחק וליעקב״– ולאו דווקא להתנהגותנו או צדקתנו העכשווית. רעיון דומה מופיע גם מוקדם יותר: ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חשק ה’ בכם… כִּי אַתֶּם הַמְעַט… כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם״(דברים ז, ז-ח). מסרים אלה צופנים פרדוקס ואיזון עדין: מחד, הם מחייבים אותנו לענווה – אין לנו זכות להתנשא על אחרים או לפסול זולת בשל ייחוסנו, שהרי בחירתנו אינה בזכות מעשינו או מספרנו. מאידך, הם מציבים בסיס זהות מוצק מאוד – ברית אהבת ה’ לאבות, שזרעם נבחר לעד.

בכך ניתן להבין מדוע במסורת היהודית-ההלכתית, הייחוס המשפחתי (בן לאם יהודייה) קריטי כל כך להגדרה העצמית: הוא מסמן את החולייה הבלתי-נפרדת מאברהם, יצחק ויעקב, ללא תלות במידת הצדק האישי. אולם, כפי שראינו, בסיס מולד זה יוצר גם מתח כשמתמודדים עם בני העם שאינם חולקים ביולוגית את אותו ייחוס. האם בן לאם לא-יהודייה (אך אביו יהודי) – שאינו ״זרע אברהם״ מבחינה הלכתית – פסול לעד? לא בהכרח: הברית פתוחה לצירוף גרים, והשאיפה ההיסטורית הייתה שזרעו הרוחני של אברהם יגדל ויתרחב דרך קבלת נשמות חדשות תחת כנפי השכינה. למעשה, בעת שינוי חוק השבות בשנת 1970 (שבו נכללו גם נכדים של יהודים בזכאים לעלות), מחוקקי ישראל קראו במקביל להקל בגיור, בתקווה שהעולים הלא-יהודים יבחרו להצטרף באופן מלא לברית אבותינו גם מבחינה דתית. כלומר, השער נותר פתוח בפני מי שרוצה באמת להיות חלק מהייעוד היהודי. הזהות ה״ נכונה״אינה עניין של תעודה או דם בלבד, אלא של בחירה ונאמנות לסיפור המתמשך ולברית העתיקה שלנו.

בין חרדים לחילונים: זהות, לאומיות ואמונת אמת

המתחים הגדולים סביב זהות בחברה הישראלית ניכרים במיוחד בשאלה מה קושר אותנו זה לזה – הדת או הלאומיות. הציבור החרדי, למשל, מתקשה להזדהות עם הזהות הישראלית המודרנית כפי שמוגדרת על ידי מדינת הלאום. עבור רבים בחברה החרדית, ה״ ישראליות״ החילונית היא מושג זר; הם רואים עצמם בראש ובראשונה כיהודים שומרי תורה ומצוות, בני העם הנבחר רוחנית, ואילו המדינה היא כלי חיצוני שאפשר להפיק ממנו תועלת אך גם למתוח עליו ביקורת. מחקרי מדיניות מצביעים על כך שיסוד קיומו של הציבור החרדי הוא היבדלות מהחברה הכללית, וסמל ההיבדלות המובהק הוא הימנעות משירות בצה״ל. ההתבדלות הזו מלווה בתחושה עמוקה אצל חלק מהחרדים שהם ״עם ישראל האמיתי והאותנטי״ , ורק הם שומרים על הגחלת של תורה ויהדות כמימים ימימה. לפיכך, יחסו של חרדי קנאי אל יהודי חילוני יכול להיות אמביוולנטי: מצד אחד אח לאותו עם, ומצד שני ״אחר״ תרבותית ורוחנית.

מן העבר השני, הציבור החילוני-ציוני מגדיר את הזהות היהודית בעיקר כלאום – עם הקשור לארץ, לשפה העברית, להיסטוריה ולתרבות – ופחות כדת. עבור חילוני פטריוט, יהדותו מתבטאת בשירות בצבא, בבניין הארץ, בלשון העברית ואולי במסורות בסיסיות, יותר מאשר בשמירת הלכה. בין שני העולמות הללו נפער לעיתים תהום של אי-הבנה: החרדי אינו מקבל יהדות ללא קיום מצוות ואמונה בתורה, ואילו החילוני אינו מקבל ״השתמטות״ מחובות לאומיות בשם הדת. התוצאה היא שני קטבים שטוענים, כל אחד בדרכו, לבכורה על התואר ״יהודי טוב ״או ״ישראלי אמיתי״ .

עם זאת, חשוב לזכור שהזהות שלנו רבת-פנים. הרצל ובני דורו הציונים הדגישו את היותנו עם ככל העמים הזכאי להגדרה עצמית בארץ אבותיו, בעוד שתנועות אחרות בעם – כמו האורתודוקסיה, החסידות, המזרחי – הדגישו את ייחודנו הרוחני-דתי. למעשה, ״ישראלי״ ו ״יהודי״ אינם זהויות סותרות אלא משלימות. הישראליות המודרנית יונקת מהיותנו העם היהודי ששב לארצו, ויהדותנו המסורתית קיבלה ביטוי לאומי עדכני במסגרת מדינת ישראל. ישנם גם מי שמעדיפים את המונח הישן-חדש ״עברי״, ששימש בתחילת המאה ה-20 לתיאור יהודי הארץ שחיו חיי חילון בעברית.

״עברי״ מדגיש שורשיות במולדת ובשפה, ומתחבר לדמות אברהם העברי שקרא בשם ה’ בארץ כנען. המתח בין ההגדרות – יהודי, עברי, ישראלי – הוא לעיתים ביטוי לוויכוח על תמצית הזהות: האם היא דתית-אמונית, אתנית-היסטורית, או אזרחית-תרבותית?

עבור רבים מאיתנו, התשובה היא שילוב של שלושת המרכיבים בעת ובעונה אחת. אנו גם יהודים בני דת משה, גם עברים בני שפה ומורשת עתיקה, וגם ישראלים בני מדינה מודרנית. חלקי זהות אלה עלולים להתנגש, אבל יכולים גם להשלים זה את זה כשמאמצים ראייה רחבה וכבוד הדדי.

לגשר על הפערים – כיצד חיים יחד?

לאור כל האמור, השאלה הגדולה היא כיצד עם קטן יחסית מכיל בתוכו פסיפס זהויות כה מגוון וממשיך לתפקד כחברה אחת. אם יש תשובה, היא טמונה בכמה עקרונות: זיכרון משותף, ערבות הדדית ודיאלוג. על אף ההבדלים, רוב חלקי החברה היהודית בישראל חולקים סיפור לאומי משותף של שואה ותקומה, של שיבת ציון ובניין מדינה. גם דתי וגם חילוני חוגגים את יום העצמאות (כל אחד בדרכו), גם ציוני-לאומי וגם חרדי מבכים את חורבן הבית ביום תשעה באב, וכולם – כולל מי שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה – חווים איום ביטחוני משותף וגאווה לאומית משותפת בהישגים. אתוס הערבות ההדדית עתיק במסורת שלנו (״כל ישראל ערבים זה לזה״ ), והוא מתבטא בישראל בעתות משבר, בזמן מלחמה או אסון, מחיצות נופלות ואנשים מכל הזרמים מתנדבים ועוזרים זה לזה. כך, למשל, ראינו חרדים שהגיעו עם ככוחות ההצלה ואלה שהגיעו בשביל ״כבוד המת״ לחפש ולאסוף כל חלק וחלק של מי שנרצח מראות נוראיים וזאת בזמן שדתיים, חילוניים, דרוזים, בדואים, וגם עולים חדשים שלא יהודים לפי ההלכה נלחמים זה לצד זה. מגנים בגופם על יישובי יהודים מתוך אחווה אזרחית ותחושת שותפות גורל אף אחד לא בטענה אל השני כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו בין לילה כמו חמלים שסיפקו ציוד ומזון לחיילים לישובים ולמפונים אין מי של תרם למאמץ לפי יכולותיו וכישרונותיו – למה צריך פיגועים או טבח נורא כמו ה 7.10.23 זה לא יכול להתקיים כל הזמן , בלי אחידות רק אחדות .

במקביל, כדי ש ״שלום הבית״ הלאומי יישמר, דרוש דיאלוג מתמיד. ישנם ארגונים ומיזמים – כגון ארגון ״גשר״– שמטרתם להפגיש בין חלקי העם השונים, להגביר את ההיכרות וההבנה ביניהם ולבנות שיתוף פעולה על בסיס ערכים משותפים. בפרויקטים אלו יושבים חרדים, דתיים, חילונים ועולים חדשים יחד ומשוחחים בגילוי לב על המפריד ועל המחבר, מתוך אמונה שבסופו של דבר יש לכולנו גורל אחד בארץ הזאת, השאלה היא איך ניתן להגדיל את מעגלי החיכוך והשיח בין הזרמים השונים ולא רק איפה שנח .

לבסוף, ראוי לזכור שגם המחלוקות החריפות בינינו – על גיור, על גיוס, על דת ומדינה – מתקיימות בתוך משפחה אחת. לעיתים בני משפחה רבים בקולניות ואף פוגעים זה בזה, אבל היסוד המשפחתי עדיין שם; יש בינינו דבק שאינו נתון לבחירה, נכסים משותפים שהם מעבר לכל ויכוח. ייתכן שהזהות הישראלית-יהודית המעשית לעולם לא תהיה ״טהורה״או אחידה, אלא דווקא זהות היברידית ומורכבת. זו בעצם זהות של גלות וקיבוץ גלויות – עם שבא מתרבויות שונות, משפות שונות ומרמות שונות של אמונה, ומתיך את הכול לכדי משהו חדש. דווקא הרב-גוניות הזאת עשויה להתברר כברכה וכמקור חוסן: כמו חבל השזור מסיבים שונים – שלכל אחד צבע וחוזק משלו – אך יחדיו הם נארגים לעוצמה משותפת.

מה פירוש להיות ״עברי״ ? – דרך הארץ של אברהם

אם יש דמות המקשרת בין כל הזהויות הללו, הרי זה אבי האומה אברהם העברי. התורה מכנה אותו ״העברי״(בראשית יד, יג), וחז״ ל העניקו לכינוי זה משמעות סמלית: ״רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד״– אברהם ניצב מוסרית מעבר לזרם המקובל, ואינו חושש להיות בצד השני לבדו. מכאן, ״עברי״= מי שבא מעבר הנהר (תרתי משמע: גם מארם נהריים , וגם מהעבר האחר של התהום הרוחנית). אברהם מייצג מעבר מוסרי – היכולת לעמוד מנגד לחברה האלילית כדי ללכת בדרך ה’. ומה אהב ה’ באברהם? ״וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ״ (נחמיה ט,ח). אברהם הביא לעולם דרך חדשה, שהיא שילוב של אמונה עמוקה עם דרך-ארץ וערכים אנושיים אוניברסליים. לפני מתן תורה, אברהם אבינו כבר סלל ״דרך ה’ ״ערכית, ואותה עלינו לאמץ גם היום בבואנו לפתור את משבר הזהות. להיות עברי משמעותו ללכת בדרכו של אברהם, להשריש את הערכים שהנחיל – בבית, בקהילה ובמרחב הציבורי. חז״ ל ורש״ י פירשו את מעשיו ומידותיו של אברהם כמודל לדרך-ארץ שקודמת לתורה. נפרט כמה מערכי ״הדרך העברית״ של אברהם:

אמונה מול הזרם: אברהם ניצב נגד עבודת האלילים של דורו, מפיץ אמונה באל אחד. היותו ״עברי״ ביטא עצמאות רוחנית – ״כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר״ – אומץ להיות מיעוט מוסרי.

דרך-ארץ קודמת לתורה: אוהלו של אברהם היה פתוח לארבעת הרוחות, והוא הצטיין בהכנסת אורחים וברגישות לזולת. חז״ ל אמרו ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״ , שלמדנו מאברהם שעזב רגע את ההתגלות האלוהית כדי לארח שלושה זרים . היכולת לראות את צלם האלוקים בכל אדם חשובה אף מקשר מיסטי עם ה’.

צדקה ומשפט כייעוד: הקב״ ה מעיד על אברהם – ״כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ – לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״(בראשית יח, יט) . אברהם נבחר כי ינחיל לדורותיו את הערך של חברה צודקת וחומלת. צדקה ומשפט – דאגה לחלש לצד יושרה וחתירה לאמת – הם עמוד השדרה של חיי ציבור מתוקנים.

חינוך בין-דורי: אברהם לא פועל לבדו – הוא מצווה את בניו וביתו אחריו . הוא בונה משפחה וקהילה ההולכות בדרכי ה’, דואג להמשכיות הערכית. ״שרשרת הדורות״ביהדות מתחילה מאברהם שמנחיל לאיצחק, ליעקב וכן הלאה – ללמדנו שזהות וערכים חייבים לעבור מאב לבן, מרב לתלמיד.

יושרה וטוהר כפים: אחרי ניצחונו על מלכי הצפון, אברהם מסרב לקחת שלל ואומר למלך סדום: ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל… לֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם״(בראשית יד, כג) . הוא מוותר על רווח אישי כדי שלא יפגע שמו הטוב וכדי לקדש שם שמיים. היושרה והצניעות הכלכלית של אברהם – לא לרדוף בצע, לא לנצל ניצחון לעושר – הן מופת לאחריות ציבורית.

אמונה מעשית וקרובה לחיים: אברהם בונה מזבחות, מתפלל וקורא בשם ה’ בתוך העולם . אמונתו אינה נשארת ברובד פילוסופי אלא מתבטאת במעשה: בהפצת אמונה וברבים שהוא מקרב תחת כנפי השכינה. הוא הולך בדרכי ה’ ״על הקרקע״– במבחני הרעב, המשפחה, המלחמה – ונשאר נאמן לאלוהיו.

דְּבֵקוּת ואהבת ה’: הנביא ישעיהו מכנה את ישראל ״זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי״(ישעיהו מא, ח) , כלומר בניו של אברהם שאהב את ה’ באמת. אהבת ה’ של אברהם התבטאה לא ברגש בלבד אלא במעשים – חסד, צדקה, קידוש שמו בעולם. דבקות פירושה להצמיד את חייך לערכי האמונה בכל מצב – ואברהם עמד בעשרה ניסיונות באהבה.

השורה התחתונה: להיות עברי = ללכת ב ״דרך-ארץ עברית״– למלא את הארץ בחסד, צדקה ומשפט. כמו שנאמר ״חֶסֶד ה’ מָלְאָה הָאָרֶץ״(תהלים לג, ה) – עלינו להפיץ בעולם טוב, משפט וצדקה, בבית, בקהילה ובמרחב הציבורי. זוהי הסיבה, לפי התורה, שה’ גילה את סודו לאברהם ונטע בו את ברכתו (בראשית יח, יז-יט): כי אברהם התחייב לדרך ה’ של מוסר וצדק חברתי. כאשר אנו תוהים כיצד לגבש את הזהות שלנו היום בין כל הפלגים, ראוי לשוב לאותה ״דרך עברית ״של אברהם אבינו. איננו צריכים לוותר על היותנו יהודים דתיים, או ישראלים מודרניים – אך עלינו להבטיח שליבת הזהות תהיה מוסרית-רוחנית משותפת. בדיוק לשם כך הנביא מיכה מזכיר לנו את תמצית דרישות ה’ מן האדם: ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב, וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ״ (מיכה ו, ח) . זוהי תמצית ה ״עברי״ וה ״יהודי״ והישראלי גם יחד צדק, חסד, וענווה לפני אלוהים.

גריזים ועיבל: ברכות וקללות – מן אחריות הכלל אל אחריות היחיד

בפרשת בחוקותי (ויקרא כו) נאמרות הברכות והקללות לכל העם כיחידה אחת. ניתן לראות בכך מעין תחזית לאומית כוללת: אם עם ישראל ילך בחוקות ה’ – יזכה לגשם בעתו, ביטחון ושפע ,ואם לאו – יבואו חרב, רעב וגלות. לעומת זאת, בפרשת כי־תבוא (דברים כז–כח) הסדר שונה: המעמד מתחיל בטקס הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל, עם הכרזה על שנים עשר ״אָרוּר״– רשימת גבולות מוסריים המופנית אל היחיד, ורק לאחריה באות הברכות והקללות וגם הם על היחיד. המסר חד: החטאים הנסתרים של אדם פרטי מערערים את חוסן הכלל.

שימו לב לתבנית הטקס: ״אָרוּר … וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן״.

הלווים משמשים כאן כמצפון לאומי, אך כׇּל־הָעָם כולו מאשר בקול ואומר ״אמן״– כלומר, אנו ביחד קובעים את סף המוסר הציבורי. והרי הסף המשותף שהוגדר שם ברשימת ה״ ארורים״ :

״אָרוּר… וְשָׂם בַסָּתֶר״– לא רק עצם עבודה זרה אסורה, אלא גם הצביעות שבה (חזות של צדיק כלפי חוץ מול שחיתות נסתרת).

״מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ״– שפל מדרגה של כפיות טובה והרס יסוד המשפחה.

״מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ״– גזל קרקע הזולת, וכן הפרת גבולות חברתיים בעיר, במשפחה ובגוף.

״מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ״– בין אם עיוור כפשוטו ובין אם אדם תמים ובלתי בקיא; ניצול תמימותו של הזולת והפיכתו ל״ כלי משחק״ .

״מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה״– פגיעה שיטתית בחלשים (הגר, היתום והאלמנה) שהמשפט הוא ההגנה הבסיסית על חייהם.

גילוי עריות חמור (עם האם, האחות או החותנת) ו**״שֹׁכֵב עִם כָּל־בְּהֵמָה״ ** – קריסה של גבולות אנושיים יסודיים.

״מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר״– כלפי חוץ מציג פני ״רֵעַ״חבר, אך בסתר נוהג באלימות כלפיו.

״לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת דָּם נָקִי״– קבלת כסף המעוור את הצדק ומוביל לשפיכות דמים.

ולבסוף, החותם: ״אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. ״כאן, ״להקים״ איננו רק לקיים כל מצווה באופן פרטי, אלא להעמיד את התורה כולה על תילה ,לסייד את האבנים ולכתוב עליהן את הדברים, ללמד ולהנחיל, ולתמוך בנורמה ציבורית של חוקי התורה. זהו צו המופנה למנהיגים ולקהילה גם יחד להרים ולבסס את יסוד הערכים במרחב הציבורי.

מכאן המהלך ברור: כאשר יחיד מפקיר את הנסתר שבחייו (מפר את המוסר בחדרי חדרים) – ההשלכות גולשות אל המרחב הציבורי. לכן מיד לאחר טקס ה ״ ארורים ״הפרטיים, ממשיכה התורה בפרק הברכות והקללות הרחב: ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר… וּבַשָּׂדֶה… תְּנָאךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ״– ואם חלילה להפך: ״אָרוּר אַתָּה בָּעִיר… וּבַשָּׂדֶה… פְּרִי בִטְנְךָ וְאַדְמָתֶךָ… ה’ יִשְׁלַח בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה… מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ״ . כלומר, המיקרו-מוסרי מוליד מאקרו-מציאות: מה שהתחיל ב״ סתר״הפרטי מסתיים ב״ מארה״ציבורית המקיפה עיר ושדה.

יש כאן גם תזכורת של ממד הזמן: ״הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם״נאמר שם (דברים כז, ט). חז״ל קבעו שבראש השנה ״כל באי עולם עוברים לפניו״במשפט, והקריאה של פרשת כי־תבוא מלמדת שהדין הלאומי עצמו נטווה ממעשי היחיד.

בערב ראש השנה, טקס ה״ אמן״הציבורי של גריזים–עיבל קורא לנו לא רק לאחדות, אלא גם לאחריות אישית חסרת מסכות – כדי שברכות הכלל אכן ינוחו על כולנו ונהייה לראש ולא לזנב.

ניתן לומר שפרשת בחוקותי מציגה ״תחזית אומה״ , ואילו פרשת כי־תבוא משקפת ״בדיקת־לב של היחיד״ . ככל שכולנו אומרים ״אמן״ על סף מוסרי משותף, כך אנו בונים אחדות (לא אחידות) שמגינה מפני הקללות ומרבה ברכה בעיר ובשדה.

זוהי תמצית ה״ עברי״ וה ״יהודי״ גם יחד – צדק, חסד וענווה לפני אלוהים.

לאן ממשיכים?

פרשת כי תבוא הזכירה לנו מאין באנו: משפחה קטנה מארם, עבדים שנגאלו, עם שקיבל ייעוד וברית אבות. ההיסטוריה היהודית והישראלית הוסיפה רבדים חדשים על זהותנו, וכיום אנו ניצבים בפני עודף זהויות עד כדי בלבול. האם אנחנו יהודים בני דת עתיקה, או ישראלים בני אומה ריבונית חדשה? כיצד ייתכן שבתוך עם אחד חיים זה לצד זה יהודי שאימו אינה יהודייה הנאבק להשתייך, ויהודי חרדי המסרב להשתתף במפעל הלאומי? נראה שהתורה אינה נותנת תשובה פשוטה וישירה לבעיה זו – אולי מפני שאין תשובה פשוטה. במקום זאת, היא דורשת מאיתנו לקרוא היטב, לרדת לעומקם של דברים, ולהפיק בעצמנו את הלקחים. והלקח שעולה ממנה ומסיפור חיינו הוא כפול: הזהות היהודית מחייבת נאמנות לזיכרון ולברית האבות, אך גם פתיחות לצרף כוחות חדשים לעם; היא מבוססת על עבר משותף, אך צריכה גם לבנות עתיד משותף. בסופו של דבר,

ייתכן שהתשובה טמונה בהבנה שזו אינה בחירה בין ״יהודי״ ל ״ישראלי״ – אנחנו גם וגם, ולכל מרכיב יש תפקיד משלו. כעם וכחברה, עלינו ללמוד להכיל את המתח הזה ולגשר עליו ביצירתיות ובכבוד.

האם נצליח באמת, לאורך זמן, עם פסיפס הזהויות הצבעוני שלנו, להמשיך לחיות יחד ולהגשים את ייעודנו? התשובה לשאלה הפתוחה הזו תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו. אם נאמץ את דרכו של אברהם באמונה, בצדקה ובמשפט, ונזכור שכולנו אחים למרות ההבדלים ביננו, אולי נגלה שדווקא הריבוי שבנו הוא סוד עוצמתנו. שהאחדות לא מגיעה מתוך אחידות - אז ימלא חסד ה’ את הארץ, ואז נוכל לקיים את ייעודנו כעם סגולה – גם יהודי בדתו, גם עברי ברוחו, וגם ישראלי בארץ מולדתו.