אכילת קטניות בפסח בקרב יהדות ספרד ועדות המזרח

עמדות כלליות של פוסקי ספרד לגבי אכילת קטניות בפסח

בהלכה, קטניות (כגון אורז, תירס, אפונים, שעועית, עדשים וכיו”ב) אינן נכללות בחמץ, שכן חמץ הוא רק מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון). לכן מעיקר הדין אין איסור הלכתי באכילת קטניות בפסח – כך פסקו הראשונים והפוסקים הספרדים. הרמב”ם הדגיש בפירוש כי בקטניות “אין בהם משום חמץ כלל”, ואפילו אם לשים קמח אורז במים רותחים ונותנים לו לעמוד, הוא מתפיח ונרקב אך אינו מחמיץ . גם מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף כתב על מנהג איסור קטניות: “לית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים” – כלומר, רק באשכנז נהגו להחמיר בזה . ואכן בשולחן ערוך לא הובא כל איסור על קטניות בפסח, ומהות ההחמרה היא מנהג אשכנזי מאוחר יותר.

הטעם שנהגו בני אשכנז לאסור קטניות מבואר בדברי הפוסקים כחשש טכני: מכיוון שנהגו לעשות מקטניות תבשילים דומים למאכלי דגן (כמו דייסת אורז או פת תירס), חששו שמא יטעו ויבואו לאפות גם בקמח דגן אמיתי . כמו כן, קטניות ודגן לעיתים גדלים ומתאגרים יחד, ולכן קיים חשש שמעורבים גרגרי חיטה ושעורה בתוך שקי האורז והקטניות . כדי להימנע מתערובת חמץ, רבים בקהילות אשכנז גזרו שלא לאכול כלל מיני קטניות בפסח (ואף לא לבשלם). מנהג זה התקבל ברוב תפוצות אשכנז, אולם רוב פוסקי ספרד ועדות המזרח לא קיבלו מנהג זה לעצמם . למעשה, ברוב ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה המשיכו לאכול אורז וקטניות בפסח כרגיל, תוך הקפדה יתרה על בדיקתם וניפויים היטב מתערובת גרגרי דגן . הבדיקה נעשתה שלוש פעמים בכובד ראש לפני החג, וכך הותר האורז לאכילה בפסח .

גישה כללית זו, המופיעה בפסיקה הספרדית לאורך הדורות, רואה את איסור הקטניות כמנהג חסידות השייך לאשכנזים בלבד, ולא כחובה הלכתית על בני ספרד. לכן ספרדים רשאים לאכול אורז ושאר קטניות בפסח בלי חשש, בכפוף לבדיקה וניקוי מוקפדים. כפי שנאמר בתקציר הלכתי על פי פסקי מרן: “אורז, וכל מיני קטניות… מותרים בפסח, כי אין חמץ אלא במיני דגן” . אחינו האשכנזים הם שנוהגים באיסור זה, “וגם יש מהספרדים שנהגו להימנע מאכילת אורז בלבד” – כלומר, מיעוט מבני עדות המזרח אימצו רק את ההימנעות מאורז, אך לא משאר קטניות . באופן גורף, העמדה הספרדית המסורתית היא שאין לאסור קטניות מדין, כי אם לכל היותר כמנהג מקומי – ומי שאין אצלו מנהג אבות לאסור, רשאי לאכול קטניות בפסח לכתחילה.

פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנושא קטניות

מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, גדול פוסקי ספרד בדור האחרון, עסק רבות בהבהרת ההלכה בענייני מנהגי פסח. עמדתו ההלכתית של הרב עובדיה הייתה להתיר לספרדים אכילת קטניות בפסח בלי היסוס, תוך הקפדה על בדיקה וניפוי של האורז מחשש תערובת גרגרי דגן. בספריו יביע אומר ויחווה דעת וכן בסדרת חזון עובדיה – פסח הבהיר שהמנהג להימנע מקטניות לא התקבל אצל רוב עדות הספרדים . הוא ציין את דברי השולחן ערוך שהתיר קטניות, ופסק ש”אין חמץ אלא בה’ מיני דגן, וקטניות אינן מיני דגן” – ומכאן שמעיקר הדין אין לאוסרם. הרב עובדיה אף הזכיר שמנהג האיסור עצמו נבע מחששות מעשיים שכבר אינם מצויים בזמננו, כגון ערבוב חיטה בשקי אורז, דבר שכיום נדיר מאוד באריזות הסגורות .

הרב עובדיה הכיר בכך שבין הספרדים היו גדולי תורה ויחידי סגולה שנהגו להחמיר על עצמם ולא לאכול אורז בפסח (כגון שהושפעו מפסיקות חכמי בבל או מצפון אפריקה). הוא מביא את דברי החיד”א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) שכתב שרבים מיראי שמים מבני עדות המזרח נמנעים מאכילת אורז מחמת החששות לתערובת חמץ . עם זאת, מדגיש הרב עובדיה, רוב רובו של הציבור הספרדי במשך הדורות כן אכל אורז וקטניות על ידי בדיקה טובה לפני הפסח. וכך הוא כותב: “ואף על פי שהרבה תלמידי חכמים ויראי שמים מעדות המזרח נוהגים להחמיר על עצמם שלא לאכול אורז בפסח… מכל מקום רוב הקהל הרחב של עדות המזרח נוהגים בו היתר על ידי בדיקה ג’ פעמים קודם הפסח, ופוק חזי מאי עמא דבר” . כלומר, למעשה המנהג הרווח אצל הספרדים הוא ההיתר, כפי שהמציאות בקהילות ירושלים, דמשק, חלב וקהילות ספרדיות רבות הייתה שאוכלים אורז לאחר בדיקה .

הרב עובדיה אף דן באריכות בשאלת בן זוג אשכנזי במשפחה ספרדית, או אשכנזי המתארח אצל ספרדי, וכיצד לנהוג. פסיקתו המקילה ידועה: אשכנזי המתארח בבית ספרדי בפסח רשאי לאכול מהתבשילים שם, אפילו אם בושלו בכלים שבישלו בהם אורז וקטניות באותו יום . ההסבר ההלכתי הוא שטעם הקטניות בכלי אינו נחשב איסור גמור – הקטניות בטלות ברוב התבשיל, ואין צורך בשישים לבטלן, כי איסורן מנהג בלבד . לפיכך פוסק הרב עובדיה: “מותר לאשכנזים… להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם, אפילו אם יודעים בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות” . פסיקה זו מדגישה את גישתו של הרב עובדיה שיש לשמור על אחדות ושלום בין העדות – “האמת והשלום אהבו”, ושהמנהג לא אמור לגרום הפרדה בסעודות החג .

חשוב לציין שגם לגבי ספרדים שהמשיכו במנהג אבותיהם שלא לאכול קטניות (כגון חלק מיוצאי מרוקו, שיוזכרו להלן), נטה הרב עובדיה להתיר להם לבטל את מנהגם כשיש צורך. הוא כתב שאם בן עדה שנמנעה מקטניות מרגיש קושי במנהג אבותיו, רשאי לעשות התרת נדרים בפני בית דין ולהצטרף למנהג הרווח של אכילת קטניות . הנימוק ההלכתי שלו היה שמכיוון שמנהג האיסור לא התקבל ברוב קהילות הספרדים, אלא רק במיעוטן, הרי כשהגיעו אותן קהילות לארץ ישראל והצטרפו לכלל הציבור הספרדי שנוהג בהיתר – עכשיו המנהג להימנע נחשב כמנהג יחידים בלבד, שניתן להתירו בהתרת נדרים . בכך עודד הרב עובדיה אחדות מנהגית בין בני עדות המזרח בארץ, על יסוד עיקר הדין המתיר, ובלבד שהדבר ייעשה בצורה מכובדת והלכתית (התרת נדר בפני בית דין).

לסיכום, הרב עובדיה יוסף ביטא בקול צלול את הפסיקה הספרדית המקורית: אכילת אורז וקטניות בפסח מותרת לספרדים, ויש לדבוק בהלכה זו ואין להחמיר בה חומרא יתרה של אשכנזים. הוא חיזק את מנהג ההיתר בנימוקים מן ההלכה ומן המציאות, והדריך גם בני עדות שונות כיצד לנהוג מתוך כבוד הדדי – כשהכלל הוא שקטניות אינן חמץ, ואין לאוסרן ללא טעם מבוסס.

מנהגי העדות הספרדיות השונות לגבי קטניות בפסח

על אף שהמסגרת ההלכתית הספרדית הכללית מתירה קטניות, בפועל התפתחו מנהגים שונים בקהילות הספרדים והמזרח – בחומרות שונות לגבי קטניות, לעיתים בהשפעת סיבות מקומיות. נפרט את מנהגי הקהילות העיקריות:

יהודי מרוקו וצפון אפריקה

יהודי מרוקו נודעו בזהירותם המיוחדת בענייני פסח, ובקרב רוב הקהילות במרוקו התקבל מנהג להימנע מאכילת קטניות בפסח. למעשה, במרוקו אימצו במידה רבה את חומרת אשכנז, אם כי בצורה ייחודית להם. לפי המתועד, “רוב יהודי מרוקו נהגו שלא לאכול קטניות בפסח, מהם שנמנעו מאכילת אורז בלבד, ומהם שנמנעו מאכילת קטניות יבשות, ובקטניות לחות נהגו להקל, וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו” . כלומר, המנהג הבסיסי במרוקו היה איסור קטניות, אך בצורות שונות:

• ישנן קהילות במרוקו שהחמירו רק לגבי אורז – לא אכלו אורז בפסח, אך שאר קטניות (כמו פול, אפונה, שעועית וכדומה) אכלו כרגיל.

• קהילות אחרות החמירו יותר ונמנעו מכל קטניות יבשות (אורז וגם גרגירי קטניות), אך הקלו לאכול קטניות ירוקות ולחות – למשל אפונה ירוקה טרייה בתוך תרמיל, פול ירוק טרי וכדומה נחשבו כדמות ירק רך ולא בכלל הגזירה . כך ניתן היה לאכול תבשילי פול טרי, לוביה ירוקה, וכדומה.

• היו אף יחידים או קהילות במרוקו שהלכו לקולא יחסית ונהגו להימנע מאורז בלבד (כנזכר), בעוד שאר הקטניות היבשות אכלו. ולעומתם אחרים שהחמירו בכל הקטניות היבשות.

על כל פנים, המנהג המרוקאי המסורתי הרחב היה שלא לאכול אורז כלל בפסח. מדוע החמירו במיוחד באורז? אחד ההסברים הוא שבמרוקו האורז יובא מעבר לים בספינות יחד עם שקי קמח, ו”חששו פן יצא קמח מנקבי ארג השקים וייכנס לשקי האורז” . כלומר, הייתה סכנה ממשית שבעת ההובלה יתערב קמח חיטה באורז ויגרום לחימוצו. בשל חשש זה אבות הקהילה קיבלו על עצמם להימנע מאכילת אורז, שהוא המזון העיקרי שעלול להכיל תערובת חמץ. ואמנם, בעוד את רוב הקטניות האחרות ניתן לנקות בקלות ולא היו בהכרח מיובאות מרחוק, האורז היה בעייתי ולכן הוחרג ונאסר. לכך נוסף שיקול הלכתי ישן: קיימת דעה יחידאית בגמרא (ר’ יוחנן בן נורי) שאורז מסוגל “להחמיץ” (כלומר לתסוס בצורה דומה לחימוץ) , ואף שאינה הלכה, היו שפחדו מחומרת אורז יותר משאר קטניות. המנהג במרוקו העדיף להרחיק לכל חשש באורז.

שאר הקטניות – כגון חומוס, עדשים, פול יבש, שעועית – ברוב המקומות במרוקו נכללו גם הן באיסור (בתור “קטניות יבשות”). אולם רבים מבני מרוקו כן אכלו קטניות טריות (ירקות קטניות), וגם היו שאכלו קטניות יבשות חוץ מאורז. למשל, “במטבח המרוקאי לא אוכלים קטניות בפסח, כך שגם אורז או שעועית יבשה וגרגירי חומוס הם מחוץ לתחום” – אך מאידך יש עדויות שמרוקאים רבים אכן אכלו חומוס ושעועית מבושלים. למעשה, כפי שמציין מקור אשכנזי על מנהגי ספרדים: “Moroccans do not eat rice but do eat beans” (דהיינו נמנעים מאורז, אך מבשלים קטניות אחרות). יש בכך לכאורה סתירה, אך ההבדל נעוץ כנראה במנהגי תת-קהילות בתוך מרוקו: קהילות של מגורשי ספרד (“ספרדיים”) החמירו בכל הקטניות, בעוד קהילות התושבים הוותיקים הקלו יותר בשעועית וחומוס.

דוגמה מנהגתית מעניינת ממרוקו קשורה לשמו של החומוס: בכמה מקומות נמנעו מגרגירי חומוס דווקא משום ששמם הערבי (“חְ’מס”) דומה למילה חמץ. מובא ש “יש מיוצאי מרוקו שאינם אוכלים חומוס בפסח, כיוון שבלשון מרוקו ‘חומוס’ נקרא ‘חמץ’, ואין רוצים להזכיר אפילו את שמו של החמץ” . אף שזה טעם סמלי בלבד, מנהג זה משקף יראת חטא מיוחדת – לא להזכיר “חמץ” אפילו בשם מאכל.

חשוב להדגיש שמנהג אי-אכילת קטניות במרוקו לא נבע מטענה שקטניות חמץ, אלא מצירוף חששות וחומרות מקומיות. חלק מרבני מרוקו עמדו על כך שכאשר אין עוד חשש מציאותי, אפשר להתיר. למשל, רבי יוסף משאש כתב שאם ידוע שהאורז נקי לחלוטין מחיטה – מותר לאוכלו, כי עיקר הטעם היה חשש תערובת . למרות זאת, רבים מהרבנים במרוקו הורו להמשיך את מנהג אבות מדור דור. גם התרת המנהג במרוקו נחשבה מורכבת: כיוון שזה מנהג קדום של “עדה שלמה”, יש שכתבו שאין להתירו בקלות אפילו בהתרת נדרים . ואכן עד ימינו יש משפחות יוצאי מרוקו המחמירות שלא לאכול אורז וקטניות, אף כשהם חיים בארץ ישראל בין שאר הספרדים. אולם מגמה הרווחת כיום, בהשפעת פסיקת גדולי הדור הספרדים, היא שיותר ויותר יוצאי צפון אפריקה חזרו למנהג הכללי של אכילת קטניות (בעיקר בני הדור הצעיר), או שלפחות אוכלים אורז וכדומה כאשר הם מתארחים אצל משפחות ספרדיות אחרות. יש שנוהגים לערוך התרת נדרים לפני פסח כדי להשתחרר מהמנהג הישן, בהתאם להדרכת פוסקים שהתירו זאת בנסיבות המתאימות .

לסיכום בענייני מרוקו: העמדה הרשמית של ההלכה הספרדית מתירה קטניות, אך מנהג אבות במרוקו היה להימנע בעיקר מאורז, ובכמה קהילות גם מקטניות נוספות, למעט ירקות קטניים טריים. מנהג זה נבע מחששות מציאותיים (תערובת) וממידת חסידות, וממשיך באופן חלקי בקרב יוצאי מרוקו עד היום – אם כי הוא נחלש בארץ ישראל לנוכח המנהג הספרדי הכללי להתיר.

יהודי עיראק (בבל) וסביבתה

יהדות עיראק (בבל) ברובה השתייכה למסורת הפסיקה הספרדית-מזרחית, ולפיכך מן הדין הייתה צריכה לאכול קטניות בפסח. אכן, בקהילות רבות בבבל (עיראק) אכלו אורז וקטניות בחג, בפרט מחוץ לערים הגדולות. אולם באופן מעניין, בבגדאד – בירת יהדות עיראק – התפתח מנהג חלקי להימנע מאכילת אורז בפסח, בדומה למרוקו. מספר פוסקים מבבל במאה ה-19, ובראשם רבי יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי), הביעו חשש מתערובת גרגרי חיטה באורז, והמליצו להימנע מאורז לחלוטין. ידוע הפתגם שבבגדאד “לא אוכלים אורז בפסח”, מחשש תערובת חמץ. ואכן “רבים מבעלי הבתים בבגדאד נהגו שלא לאכול אורז” כלל בפסח . לעומת זאת, קהילות אחרות בבבל (כמו יהודי כורדיסטן, ובמידה רבה גם יהודי בבל מחוץ לבגדאד) המשיכו לאכול אורז וקטניות כנהוג, תוך מיון וניקוי קפדני. כך, עדות המזרח הרחוקות יותר (כורדיסטן, פרס, תימן) לא חששו כלל בקטניות , ואילו בבגדאד עצמה חדרה חומרה זו באופן מקומי.

הגורם המרכזי להחמרה בבגדאד היה פסיקתו של הבן איש חי. בספריו הוא מתייחס לכך שקטניות ואורז אמנם מותרים מעיקר הדין, “אולם איסור הקטניות בפסח, אינו חמור כמו איסור חמץ ממש. שאינו אלא גזירה שנהגו להחמיר, מחמת חשש חמץ” – משמע שיש לחשוש, אך ההחמרה מדרגתית. הוא עצמו החליט להורות לבני קהילתו להימנע מאורז משום המציאות שהכיר בשווקים. בעקבותיו גם מובא בשו”ת רב פעלים (ח”ג או”ח סימן ל’) לאסור אכילת אורז בבגדאד מחמת הסכנה לתערובת . לעומת זאת, חכמי בגדאד אחרים צידדו בהיתר. למשל, הרב עבדאללה סומך והרב ששון מוכיח צמח לא ראו צורך לבטל לגמרי את אכילת האורז, ודי בבדיקה טובה. למעשה, התפתח בבגדאד מצב ביניים: “הרבה תלמידי חכמים ויראי שמים מבני בבל מחמירים שלא לאכול אורז”, כדברי החיד”א שהעיד על כך , ואילו הציבור הרחב יותר נטה להיתר אחר בדיקה, בדומה לשאר הספרדים .

ראיה לכך מוצאים בדברי הרב רפאל אהרן בן-שמעון (רבה של קהיר, במקור מבבל), שכתב שבירושלים של שלהי המאה ה-19, רוב בני עדות המזרח יוצאי דמשק, חלב ומצרים וגם מבגדאד הגרים שם נוהגים היתר באורז אחר בדיקה יפה . כלומר, אפילו רבים מבני בגדאד כשיצאו מסביבתם המקורית לאחוז בה חומרה, חזרו למנהג המקורי והתירו לעצמם אורז בפסח. גם הכף החיים (רבי יעקב חיים סופר, יליד בגדאד שחי בירושלים) הביא את שתי הדעות – אך ציין ש”בני בבל יראי ה’” נמנעים מאורז, אף שאין חיוב לכך. בסופו של דבר, כיום ידוע שרוב יוצאי עיראק בארץ ישראל כן אוכלים אורז וקטניות בפסח ככל בני עדות המזרח, ולא משמרים את חומרת בגדאד הישנה, פרט למעט משפחות מסורתיות שעוד נצמדות לכך.

בבבל היה פיצול מסוים – בני בגדאד נהגו להימנע בעיקר מאורז (וחלקם גם מקטניות אחרות), בעוד בשאר קהילות עיראק וכורדיסטן אכלו כרגיל כל קטניות. שורש החומרה בבגדאד היה זהירות מתערובת חמץ (בדומה למרוקו), מתוך מציאות מקומית ויראת חטא. אולם מבחינת פסיקת ההלכה הגלובלית של הספרדים, יהודי עיראק בכלל נחשבים כמקלים בקטניות, וכיום מנהגם זהה כמעט לחלוטין לזה של שאר הספרדים – אכילת אורז, חומוס, פול, תירס ושאר קטניות בפסח אחרי בדיקה.

יהודי פרס (איראן)

יהודי פרס/איראן ברובם הגדול שמרו על המנהג הקדום של אכילת קטניות בפסח, ללא אימוץ של גזירת אשכנז. הקהילות האיראניות היו רחוקות גיאוגרפית ומנטלית ממוקד הפסיקה האשכנזית, ולכן המשיכו באופן טבעי בדרכם: אורז (שהוא מרכיב חשוב בתפריט הפרסי) נאכל בכל ימי הפסח, וכן תבשילי שעועית, חומוס, אפונה וכיו”ב – הכל מותר לאחר בדיקה וניקוי. כך מעידים שגם בתקופות מאוחרות יותר, כאשר עלו יהודי איראן לארץ, הם הביאו עמם את המסורת של אכילת אורז וקיטניות, בלי היכרות עם מנהג איסור הקטניות.

עם זאת, מתועדים כמה מנהגים יחידאיים ומשונים שהתפתחו אצל חלק קטן מיהודי פרס, אולי בהשפעת בלבול או חוסר הדרכה רבנית רציפה בתקופות מסוימות. יש שסיפרו על מקומות בפרס שאכלו אורז בפסח אך נמנעו מסוגי קטניות אחרים – להיפך מהמנהג המרוקאי. למשל, עדות אחת מספרת על מנהג פרסי להתיר אורז אך לאסור שעועית וחומוס וכדומה . ההסברים לכך אינם ברורים, וייתכן שמדובר בטעות מקומית או בהשפעה אזורית (אולי חששו מחימוץ של קטניות מסוימות, או שערבבו קטניות בגרעיני שעורה). יש המשערים שהבלבול נבע מכך שחלק מהיהודים הפרסים נדדו לאזורים בהם הייתה השפעה אשכנזית או ספרדית שונה, וקיבלו רק מקצת מהמנהג. כך או כך, לא מדובר במנהג הפרסי הנפוץ, אלא ביוצאי דופן.

באופן כללי, מנהג יהודי איראן היה ומתמיד נותר להתיר קטניות בפסח. הם אוכלים אורז (לאחר ברירה דקדקנית), תבשילי שעועית (כגון המאכל הפרסי המסורתי “גונדי” מקמח חומוס), אפונה, לוביה, ועוד – ללא איסור קטניות. למעשה, חלק מהמאכלים המסורתיים של פסח אצל יהודי איראן מבוססים על קטניות, כגון תבשילי אורז עם קטניות. כמובן, הקפידו גם שם לבדוק ולנקות את האורז מחשש גרגירי דגן. הרבנים הפרסים בעת החדשה, כדוגמת הרב יצחקJerusalem (הרב הראשי לשעבר של איראן) ורבים אחרים, עמדו על כך שיהודי איראן אינם צריכים להימנע מקטניות כי כך הוא מנהגם מדורי דורות.

יצוין, עם זאת, שיהודי בוכרה ומרכז אסיה הסמוכים במידת מה לפרס גיבשו מנהג ייחודי (יפורט להלן) – אך יהודי פרס עצמה ברובם לא אימצו אותו.

יהודי תימן

יהודי תימן פעלו מאז ומתמיד על פי פסיקות הרמב”ם והגאונים, ובפסח נהגו כפשט ההלכה בלי תוספת חומרות זרות. בהיעדר השפעה אשכנזית בתימן, לא היה שום מנהג להימנע מקטניות – ההפך, הקטניות היוו מרכיב חיוני בתפריט התימני בפסח. בתימן אכלו את כל סוגי הקטניות בפסח, כאמיתה של תורה , ללא הגבלה, כל עוד אין מדובר בחמשת מיני דגן.

אורז לא היה מצוי במיוחד בתימן (הוא נחשב למותרות שיובאו בהיקף קטן), אך במידה שהשיגו – אכלו גם אורז לאחר בדיקה. יותר מכך, התימנים אכלו דברים שאשכנזים אפילו לא מעלים על דעתם בפסח: למשל חילבה (גרגרי fenugreek) כתבלין ומאכל מסורתי (ה”חלבה” או “הילבה” התימנית), אף שהיא למעשה קטנית. גם חומוס, פול ועדשים נאכלו בפסח ללא חשש בתימן, וכמובן תירס ושומשום למיניהם. בתימן לא עשו שמן מתירס, אך השתמשו בשמן סומסום ובשומשום עצמו להכנת מאכלי פסח.

בעיני חכמי תימן, גזירת קטניות כלל לא חלה אצלם ואף נחשבה לחומרא משונה. ישנם כתבים של חכמי תימן (כמו הרב יחיא קאפח ואחרים) המבקרים את “גזירת הקטניות” ומסבירים שבקהילות המזרח לא קיבלוה: “ספר המנהגות שכתב שנהגו כל העולם (לאסור קטניות) – טעות הוא, ואין הדברים אמת, ורוב ארצות המזרח לא נהגו איסור. ובתימן אכלו את כל הקטניות כאמיתה של תורה” . כלומר, בעיני התימנים, אכילת קטניות היא היא ההלכה האמיתית, ואילו המנהג להימנע הוא תמוה בעיניהם. בשל כך, כאשר הגיעו יהודי תימן לארץ ישראל, הם המשיכו במנהגם להתיר קטניות בפסח. אף על פי שבארץ נחשפו לכך שרבים מהאשכנזים ומהמרוקאים נמנעים, תימנים דבקו במסורת אבותיהם. עד היום, במשפחות תימניות בארץ, אוכלים כדרך קבע מאכלים עם קטניות בפסח – למשל מרק עדשים (שאורז בתוכו קטניות) או חילבה לצד המצות. פוסקים ספרדים בארץ ציינו לא פעם שתימנים לא קיבלו מעולם את איסור הקטניות, ואין סיבה שישנו זאת. מכאן שבעניין קטניות, תימן מייצגת את העמדה המקורית והמקלה ביותר מבין עדות ספרד – אין כל הגבלה על קטניות בפסח, פרט לזהירות הרגילה מחיטה נסתרת.

יהודי בוכרה (מרכז אסיה)

מנהגי יהודי בוכרה ויהודי מרכז אסיה (אוזבקיסטן, טג’יקיסטן וכדומה) בתחום הקטניות הם מעניינים, כיוון שהם שילוב של השפעות פרסיות ורוסיות. ככלל, יהודי בוכרה נחשבים כחלק מעדות המזרח, וגם אצלם נהגו לאכול אורז בפסח דרך קבע – אורז היה מאכל בסיסי במטבח הבוכרי (כמו מאכל ה”אושפלאו” – תבשיל אורז חגיגי). אולם, לצד היתר האורז, התפתח אצל חלק מבני העדה מנהג להימנע מכמה סוגי קטניות אחרות: ישנן עדויות שיהודי בוכרה רבים לא היו אוכלים שעועית יבשה ואפונה יבשה בפסח, אף על פי שאת האורז והתירס התירו. כך יוצא שבכמה קהילות בוכרה המנהג היה הפוך מהמרוקאי: אורז – מותר; שעועית ואפונים – אסור. אחד ההסברים האפשריים הוא שבאזור בוכרה נחשבו הקטניות הללו לדומות מדי לדגן במראיהן, או שאולי השתמר אצלם זיכרון מעורפל של “איסור קטניות” אך חשבו שהוא חל רק על קטניות קטנות מסוימות ולא על אורז. הסבר אחר יכול להיות חשש מקומי: אולי באסיה התיכונה עירבו גרגירי שעורה בתוך שקי שעועית או אפונה, מה שלא קרה באורז, ולכן החליטו לאכול אורז (שהגיע נקי) ולא לאכול קטניות אחרות. אין מידע ברור, אך זו תופעה מתועדת. למשל, נאמר: “Conversely, some Bukharian Jews do eat rice but do not eat beans or peas.” – כלומר, בניגוד למרוקאים, חלק מהבוכרים אוכלים אורז אך לא אוכלים שעועית ואפונה .

עם עליית יהודי בוכרה לישראל והמפגש עם שאר עדות המזרח, רבים מהם אימצו את הנוהג הספרדי הכללי להתיר גם קטניות אחרות. כיום רוב המשפחות הבוכריות אוכלות גם אורז וגם שעועית וחומוס בפסח, כפי שעולה מפסקי הרבנות הספרדית בארץ (לדוגמה, הרב משה כלליהוף, רב יוצאי בוכרה, מעודד לחזור להיתר הכללי). ייתכן שעדיין פה ושם יש מבוגרים מבוכריה הנמנעים מסוג קטנית מסוים “כי כך אבא וסבא נהגו”, אך אין לזה תוקף הלכתי גורף. בגדול, יהדות בוכרה נספגה במנהג הספרדי הרחב של היתר קטניות אחרי בדיקה.

קהילות ספרדיות נוספות

מלבד הקהילות שמנינו, יש עוד קהילות ספרדיות ובנות המזרח עם מנהגים משלהן:

• יהודי ארצות הבלקן, יוון וטורקיה – רבים מהם צאצאי מגורשי ספרד שהתיישבו באימפריה העות’מאנית. אצל חלקם התקבל מנהג דומה למרוקאים: נהגו לא לאכול אורז וקטניות יבשות. למשל, בקהילת סלוניקי (יוון) ואיזמיר (טורקיה) ידוע שנהגו איסור באורז בפסח . הטעם – כנראה השפעת המגורשים מספרד שקיבלו עליהם חומרות מסוימות (אולי בהשפעת מגורשים מאשכנז שעברו דרך ספרד). נאמר שבטורקיה ובקרב קהילות בלקן “רוב המשפחות ממשיכות עד היום במנהג שלא לאכול אורז ושאר קטניות” בפסח . כך שגם בקרב הספרדים של טורקיה והבלקן קיים מנהג איסור קטניות הדומה למרוקו.

• יהודי מצרים, סוריה ולבנון – רובם השתייכו לעדות המזרח שהקלו בקטניות. במצרים אכלו אורז בפסח (בהדרכת הרב בן-שמעון ואחרים), וכך גם בדמשק ובחלב. לכן בני קהילות אלה שהגיעו לארץ, כגון הספרדים הירושלמים הוותיקים, נהגו היתר בקטניות. היו יחידים בין חכמי סוריה שהחמירו (ייתכן שחלקם בעלי שורשים מספרד), אך ככלל המנהג הסורי-ירושלמי הוא לאכול אורז וקטניות בפסח כנהוג בשולחן ערוך. עד היום בקהילות יוצאי חלב (ארם צובא) למשל, מכינים בחג תבשילי אורז מסורתיים. גם יהודי מצרים, כורדיסטן, לוב, ותוניס ואלג’יר – ברובם אכלו קטניות. יש לציין שתוניס ואלג’יר הושפעו בחלקם ממרוקו, אבל נראה שרק מיעוט קהילות שם קיבלו את חומרת המרוקאים; ידוע שיהודי ג’רבה בתוניסיה אכלו אורז בפסח כרגיל. לכן ניתן לומר שמרבית עדות הספרדים והמזרח (מלבד מגזר המגורשים מספרד) המשיכו במנהג ההיתר.

לאור תמונת המצב הזו, ניתן לחלק בכלליות את מנהגי הספרדים לשתי קבוצות עיקריות: צאצאי מגורשי ספרד (מערב אירופה וצפון אפריקה) – שקיבלו עליהם בחלקם את איסור הקטניות (בעיקר אורז, ובמקרים מסוימים גם שאר הקטניות היבשות); ולעומתם עדות המזרח המקוריות (המזרח התיכון, אסיה ואפריקה הלא-ים-תיכונית) – שלא נהגו איסור בקטניות בכלל והוסיפו לאוכלן בפסח . החלוקה הזו ניכרת: מרוקו-ספרד-יוון-טורקיה מצד אחד (יש איסור חלקי), ופרס-תימן-עיראק-סוריה מצד שני (אין איסור). בארץ ישראל כיום, תחת השפעת פוסקים כמו הרב עובדיה יוסף, יש מגמה לאחד את המנהג הספרדי להיתר גמור לכולם, מתוך הבנה שיסודות ההלכה איתנים בכך.

מחלוקות ודעות שונות בין פוסקי ספרד בנושא הקטניות

בקרב פוסקי ספרד עצמם לא הייתה “מחלוקת הלכתית” פורמלית האם קטניות אסורות – הדין הפשוט ברור שמותר. עם זאת, היו הבדלי גישות האם ראוי להחמיר במנהג זה והאם להשרישו בקהילה. הבדלים אלו משתקפים בדורות האחרונים בין חכמי עדות ספרד:

• גישה מחמירה (שימור המנהג שלא לאכול קטניות): מספר פוסקים ספרדים חשובים סברו שיש מקום לחומרה במנהג אבות. דוגמה בולטת הוא החיד”א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), שחי במאה ה-18, שכתב בספריו שראוי לבני תורה מבני ספרד להימנע מאורז בפסח. הוא מעיד שכבר בדורו “הרבה תלמידי חכמים ויראים” נהגו כך . החיד”א עצמו היה בן למשפחה שמוצאה מספרד, ודבריו שיקפו אולי השפעה מהמנהג הספרדי-מערבי. גם רבי חיים פלאג’י מאיזמיר (בשו”ת לב חיים) צידד במנהג איזמיר להימנע מאורז, והצדיקו. הבן איש חי בבגדאד (כנ”ל) הורה לבני עירו לא לאכול אורז מחמת חשש מעשי. פוסקים אלו לא טענו שהקטניות אסורות מן הדין, אלא שהמנהג טוב וראוי לגדר – אם מחשש תערובת חמץ, ואם כהנהגה של פרישות וזריזות. יש שציינו טעם נוסף: היות ובפסח יש מצווה לשמוח במאכלים משובחים, אכילת תבשילי קטניות פשוטים נחשבה בעיניהם כפוגמת מעט מכבוד החג, ולכן העדיפו להימנע (טעם שהובא בשם חלק מהאשכנזים) . בסיכומו של דבר, גישת המחמירים בקרב ספרד הייתה: אף שאין איסור, מנהג טוב הוא להימנע מאורז וקטניות, ו”כל המחמיר תבוא עליו ברכה”. גישה זו נקטו בדרך כלל רבני קהילות שהנחילו את המנהג – כגון רוב רבני מרוקו בדורות עברו, רבני איזמיר וטורקיה, ועוד.

• גישה מקלה (שימור ההלכה המתירה): מנגד, רבים מפוסקי ספרד עמדו על כך שאין להוסיף חומרות מעבר להלכה הפסוקה. הם הדגישו שאת עיקר הדין אין לשכוח: “קטניות אין בהם משום חמץ כלל” (כלשון הרמב”ם), ולכן מניעת אכילתן היא חשש רחוק מאוד. כך למשל רבי יוסף משאש ממרוקו ביטל למעשה את טעם מנהג אי-אכילת האורז כאשר המציאות השתנתה, והתיר לאכול אורז בפסח בתנאי לברור היטב שאין חיטה בתוכו . גם הרב שלום משאש (שהיה לימים רבה הספרדי של ירושלים, וגדל במרוקו) נטה להקל בזה, ובהתכתבות הלכתית עם הרב עובדיה יוסף אף קיבל את היתר ההתרה לשנות מנהג במקרה הצורך. הרב עובדיה יוסף עצמו עמד כאמור בתוקף בצד המקילים – לדעתו מנהג איסור קטניות אצל ספרדים הוא שגיאה היסטורית או לכל היותר מנהג מיעוט, ואין שום סיבה שבני עדות המזרח ימשיכו בו בזמננו . הוא אף ראה חשיבות בביטול המנהג כדי לאחד את כלל הספרדים תחת פסיקה אחת ולא לפלג להרבה מנהגים סותרים. בעקבותיו, גם בנו הרב יצחק יוסף (בשו”ת יחווה דעת ועוד) פסקו כמותו. הרב מרדכי אליהו, שהיה מראשי הציונות הדתית הספרדית, כתב שגם אם רוצה בן עדה מסוימת לשנות ממנהג אבותיו בקטניות, עליו לשאול חכם ולקבל היתר, אבל בודאי שיש מקרים להתיר (למשל לאדם שקשה לו מאוד בלי אורז) . כלומר, גם הוא לא ראה במנהג דבר בל יעבור. חכמי תימן כמובן תמכו בגישה המקלה, בהיותם דוגמה היסטורית ללכתא דהלכתא. כך כתב הרב יוסף קאפח בתשובה חריפה בזמנו: מי שאוסר קטניות בתימן “מוציא לעז” על אבות שהתירו, ואין לחשוש לחומרא מחודשת.

בין הגישות הללו התחדדה גם מחלוקת בשאלת ביטול המנהג: מצד אחד, היו שטענו שמנהג קדום של קהילה הוא כנדור בנדר, ואין לבטלו. למשל, הרב יוסף שלום אלישיב (מגדולי הפוסקים הליטאים, שנשאל לגבי יוצא מרוקו) סבר שאין להתיר מנהג של עדה שלמה בהתרת נדרים . וכך מסרו שגם לפי דעת פוסקי מרוקו עצמם, לא ניתן סתם כך “להתיר” להם לאכול קטניות – כי אבותיהם קיבלו זאת באיסור עליהם . מאידך, הרב עובדיה ואחרים השיבו שבארץ ישראל המצב השתנה: מרוקאי שבא בין שאר הספרדים הריהו כיחיד נגד רבים, ולכן דינו קל יותר, ויכול להשתחרר מן המנהג בהתרה . למעשה, כיום ניתן לראות בפועל את שתי ההשקפות: חלק מיוצאי צפון אפריקה ממשיכים במנהג אבותיהם ומרגישים מחויבים אליו מדין נדר ומנהג, בעוד אחרים – בהכוונת רבותיהם – עשו התרת נדרים וחזרו למנהג הספרדים הכללי. בכל מקרה, שני הצדדים מבססים עמדתם על יסודות הלכתיים: המחמירים מדגישים את כוחו של מנהג ישראל והחשש שאם נקל בראש חומרא עתיקה אולי נקלה ראש גם בעיקר הדין; המקילים מדגישים את עיקר ההלכה שלא לאסור בלי סיבה, את שינוי התנאים (כגון זמינות מוצרים נקיים מתערובת), ואת הצורך באחדות הלכתית סבירה.

ניתן גם לציין שאין בכך “ניצחון” לצד כלשהו – שהרי בפועל בני כל העדות הספרדיות מכירים זה במנהגו של זה. ספרדי מתיר לאחיו המרוקאי להמשיך בחומרתו אבותיו, ומרוקאי יודע שאחיו העיראקי או התימני אוכל לידו אורז ואין בזה פסול. הנישואין בין עדות ספרד יצרו גם הם שילוב מנהגים: אשה ממנהג שאוסר קטניות שנישאה לבעל ספרדי שאוכל – מקובל שתנהג כבעלה, ובהתרת נדרים תיפטר ממנהג בית אביה (כפי שפסק הרב עובדיה יוסף) . בצורה זו, לאט לאט הולך ונוצר מנהג ספרדי אחיד בארץ – של היתר קטניות בפסח, לצד שמירה על זהירות בבדיקתן.

למעשה : ההלכה הספרדית לדורותיה גורסת שקטניות אינן חמץ, ואין לאוסרן בפסח. רוב קהילות הספרדים אכן אכלו קטניות בפסח, ובפרט בקהילות המזרח (תימן, בבל, פרס, סוריה וכד’). בקהילות ספרדיות שמוצאן מגירוש ספרד (מרוקו, טורקיה, בלקן ועוד) צמח מנהג ייחודי להימנע מקטניות, בעיקר אורז, מטעמי זהירות. מנהג זה אינו מעיקר הדין אלא ממנהג המקום, ולכן כאשר ספרדי ממוצא כזה שואל לדעת ההלכה – התשובה שקטניות מותרות לו, אלא אם רצונו להמשיך במנהג אבותיו. כיום, בהכוונת פוסקים כרב עובדיה יוסף, רבים מבני עדות המזרח השונות נוהגים לאכול קטניות, וכמעט שניתן לומר ש “מנהג הספרדים” הכללי הוא להתיר קטניות בפסח . המיעוט שנוהג איסור עושה זאת כמסורת אבות, מתוך כבוד ויראת חטא, אך יודע שעיקר הדין עם המתירים.

כך שומר כל אחד על מנהג אבותיו תוך אחדות הלבבות –

“תורה אחת יהיה לכם” – ביודענו שמה שמפריד הוא רק מנהג, ואילו עיקר הדין והאמונה משותפים לכל בית ישראל.

מקורות: בית יוסף או”ח סימן תנג ; שו”ע או”ח תנג, ומשנ”ב שם. חזון עובדיה – פסח, חלק א’ עמ’ פב-פד . הרב עובדיה יוסף, שו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן לב (אכילת קטניות לאשכנזי אצל ספרדי) . הרב חיים דוד הלוי, שו”ת מים חיים ח”ג סי’ י”ט. שו”ת שמע שלמה ח”ח סי’ י”ג. הליכות עולם (הרב עובדיה יוסף ) פרק ד’ סעיף ז. וראה עוד בספר פניני הלכה פסח פרק ט’