לכבוד
הרב פרופ׳ יונתן זקס ז״ל,
מכתב זה נכתב במסגרת הקורס ״הרב זקס – חלון להגות יהודית״, חמש שנים לאחר פטירתך, בכ׳ בחשוון ה׳תשפ״א (7.11.2020). אף שלא זכיתי לפגוש אותך, הקריאה בכתביך עוררה בי תחושה חזקה כאילו הייתי תלמידך זה שנים.
אפתח בגילוי אישי: למרות שהעמקתי בהגות יהודית מודרנית, כמעט שלא נחשפתי ישירות לכתביך לפני הקורס. דווקא משום כך, המפגש איתם היה עבורי רגע של בהירות. הדרך שבה אתה ניגש לטקסטים קשים לא מתוך כניעה מילולית לפסוקים, אלא מתוך אחריות מוסרית לקורא ולאדם חיזקה תובנה שכבר קיננה בי: אחדות איננה אחידות. הייחודיות של המסורת היהודית, כפי שהצגת אותה, נובעת מן היכולת האינטגרטיבית שלה לחבר בין עבר לעתיד, בין קולות שונים בתוך החברה, ובין אנושיות לתורה.
בחרתי להתמקד בשני טקסטים שלך. הראשון הוא פרק י״ב בספר לא בשם האל, שבו אתה מגדיר פונדמנטליזם כקפיצה ישירה מן ההתגלות אל היישום, בלי לעצור בתחנת הפרשנות. בעיניי זה רעיון מכונן: אינך מסתפק באמירה תיאולוגית מופשטת, אלא קובע שהמקום שבו האדם נדרש לפרש דווקא שם נולדת האחריות המוסרית שלו. הפרשנות איננה התחמקות מדבר ה׳, אלא המקום שבו דבר ה׳ נפגש עם המציאות, עם פגיעות אנושית ועם מורכבות היסטורית חברתית.
רעיון זה הובהר לי מאוד מדברך שהובאו בהרצאתה של ד״ר מרים פלדמן-קיי על ״פרשנות טקסטים קשים בתורה כאתגר מוסרי ותאולוגי״. שם הדגשת שהטקסט המקראי אינו ״עוקף היסטוריה:, אלא צריך להיקרא מתוך הקשר אנושי, מוסרי ופוליטי. במקום לברוח מן הקושי, אתה מזמין את הלומד להתייצב מולו ולהכיר בכך שהאופן שבו הוא מפרש הוא עצמו הכרעה מוסרית. בעבורי, כמי שמבקש לעמוד בעתיד מול תלמידים, זו קריאה לקחת אחריות גם על האופן שבו אני מציג את הטקסט בכיתה, לא רק על דיוק הציטוט.
הטקסט השני שבחרתי הוא מאמרך על פרנץ רוזנצוויג, The Path of Return. דרכך בו למדתי להבין את מושג ה ״תרגום״ לא רק כמעבר משפה לשפה, אלא כתנועה קיומית ״בין עולמות״: בין מסורת לעולם מודרני, בין זהות יהודית לסביבה כלל-אנושית, בין לשון תפילה ללשון פילוסופית. הפרשן, אצלך ואצל רוזנצוויג כפי שאתה קורא אותו, איננו צופה מהצד אלא עד ברית מי שמבקש לאפשר לדבר האלוהי להישמע דווקא בתוך רעשי הרקע של ההווה.
בהרצאה נוספת שלך, שחלקים ממנה הובאו בהרצאתה של ד"ר מרים פלדמן-קי, שעסקה בשאלה איך בונים חברה מוסרית, טענת שחברה בריאה איננה מבטלת את השוני אלא יוצרת מרחב שבו שונות היא מקור אחריות והעמקה. בעבורי זהו יישום חברתי של רעיון ה ״תרגום״: כשם שהטקסט חייב להיקרא מחדש בכל דור, כך גם החברה היהודית דמוקרטית חייבת לתרגם את מסריה למציאות משתנה בלי לוותר על עקרונות היסוד של כבוד האדם, חירותו והברית שבין יחיד לציבור.
את ההבנה הזו העמיק עבורי גם הריאיון עם פרופ׳ חנוך בן־פזי, שבו תוארה גישתך ככזו הרואה בפרשנות ״מעשה מוסרי״. שמעתי שם ניסוח מדויק למה שהרגשתי כסטודנט ללימודי יהדות וכמורה לעתיד: לימוד תורה אינו רק העברת מידע, אלא כניסה לברית שבה הלומד נדרש לתת תשובה לעצמו, לזולתו ולקב״ה על אופן הקריאה שלו. במובן זה, כל שיעור הופך לאתר של אחריות מוסרית, לא רק למסירת ידע.
עם זאת, דבריך מעוררים בי גם שאלה ביקורתית: עד כמה ניתן למתוח את גבולות הפרשנות מבלי לאבד את המחויבות למסורת עצמה? נדמה לי שהתשובה המשתמעת בכתביך היא לא בוויתור על אחד משני הקטבים, אלא בנכונות לחיות במתח שביניהם. המתח הזה, בין נאמנות לטקסט לבין אחריות מוסרית לקורא ולנפגע, הוא בעיניי הלב הפועם של הגותך, והוא גם האתגר שאני נושא איתי בדרכי כמורה.
שני הטקסטים, יחד עם ההרצאות והריאיון, לא רק העשירו את עולמי האינטלקטואלי, אלא גם חיזקו את תחושת השליחות שלי: להבין שתפקידי אינו רק ״ללמד חומר״, אלא לסייע לתלמידים לפגוש את המסורת באופן מוסרי, אחראי ומתרגם חיים.
בברכה,
יגאל פנחס אלעזרי
