הקדמה
כמו בכל שנה, פרשת ניצבים עומדת בלב השיח בדיוק לפני ראש השנה, ותמיד מעוררת בי משהו עמוק סביב השייכות, הזהות והאחריות ההדדית בתוך הקהילה והחברה הישראלית: "אתם ניצבים היום כולכם" , מכאן אף אחד לא חסין מהבחירה, מהרגע ששייך לא רק לעצמו. אם תרצו , זו הזמנה לדיון כן, מפוכח ואוהב, שמרכזי בו הגיוון ולא ההדרה.
חירות, בחירה, ומבחן המעשה
"ובחרת בחיים" , האתגר הנצחי שמעמיד משה רבנו בפני הדור שנכנס לארץ. כאן האחריות הופכת אישית: כל אדם, כל משפחה, כל קהילה חופשיים לבחור , אבל אותה חירות פוגשת לא פעם מציאות מתסכלת. כשבחור חרדי מחליט להתגייס, אפילו אם הוא "בן של אדמו"ר", הוא צועד לפעמים ממש כחלוץ לפני המחנה. אני שמח לראות עוד ועוד צעירים חרדים עם תחושת שליחות וגאווה, אבל הלב שלי נחמץ כשהתמיכה המשפחתית נשארת לרוב בסתר, מחשש להחרמות ולנידוי קהילתי. האומץ שלהם ראוי להערכה, אבל הקושי שלהם מבקש מכולנו להשתתף באחריות.
הפרדוקס של שייכות מול גבולות
הפרשה מחברת בין כל החלקים: ראשי שבטים, ילדים וטף, זקנים, גם "חוטב עציך ושואב מימיך" , כולם בקהילה, אף אחד לא שקוף. ובכל זאת, המציאות הישראלית מלאה בגדרות: תהליכי סינון בלתי נגמרים, חשבונות ייחוס, כללים של כן בפנים ולא בפנים. הפער בין רעיון אחדות ישראל לפרקטיקה הדתית, המגזרית או המשפחתית, מעוררת פצעי שייכות בגזרות שונות – בין מגזרים, בין דורות, לעיתים ממש בין אחים.
ייחוס, זהות ומורכבות משפחתית
"ייחוס" ביהדות הוא לא רק עובדה יבשה או בדיקת שורשים, אלא נושא שפולש ללב, משפיע על מעמד אישי ומשפחתי, לפעמים גם על תחושת הערך. המציאות הבירוקרטית-דתית בארץ מדירה לא פעם בני משפחה אחת, במיוחד סביב נושאים של גיור, זהות ואפילו מיהו יהודי. צעיר שמגדיר עצמו כיהודי לכל דבר אבל אינו עונה להגדרה ההלכתית הרשמית, מוצא את עצמו בודד, לעיתים כואב, מול חומות שמקורן דווקא במפגש בין קודש לחול, הלכה למדינה.
עולי ברית המועצות – מסע השתייכות ואתגרי קבלה
מאות אלפי עולים מברית-המועצות לשעבר מצאו בישראל הזדמנות להגדרה ולבניית חיים חדשים , ולעיתים גם דלת סגורה. הפער בין החלום הציוני לבין הדרישות הבירוקרטיות וההלכתיות הופך מוחשי במיוחד סביב חיי המסורת: חתונה, קבורה, או כניסה לקהילה. עולים שרובם אינם עומדים בתנאים ההלכתיים הקפדניים מתקשים להשתלב ולעיתים נותרים בריק, בין הזהות הישראלית לריחוק הדתי. הניכור הזה לא רק אישי , הוא פוצע את המרקם הלאומי ואת התקווה לאחדות.
זעקת אקטואליה: 7.10.23, הנפילה וקיר האבן
אירועי 7 באוקטובר 2023 זעזעו את כולנו, והעמידו במוקד את מצוקת בני ובנות העולים המשרתים תחת דגל ישראל מתוך אמונה, ולפעמים מסכנים את חייהם – בעבור אותה קהילה שלפעמים מסתייגת מהם. בעבר בבית העלמין הצבאי, מי שלא הוכר כיהודי "לפי הכללים" היה נקבר ממש מעבר לגדר. כיום מחופה הגדר בגינה מעוצבת ועמוקה יותר, ועדיין – המחיצה הפיזית והסמלית הזו מבישה, והלב מתקומם לראות שאפילו במותם – חיילים מסורים נשארים שונים מהשאר. ואם ניצלו בנס – יש מהם שרוצים לברך "הגומל" עם אחיהם, ונתקלים בסירוב הלכתי. לא ייתכן שמי שמסר נפשו על כלל ישראל לא יזכה למלוא הכרת החברה והקהילה גם ברגעיו הקשים ביותר.
הנהגה שנעלמת – הרב עובדיה יוסף זצוק״ל : גיוס, גיור וגשרים
דווקא בעידן מקוטב כל כך, חיפשתי דמות גדולה שידעה לא רק להקפיד בהלכה אלא גם לגלות גמישות, חמלה וכתפיים רחבות כדי לנסות ולכלול עוד ועוד. הרב עובדיה יוסף ז"ל היה מהבודדים בשדה הזה. את עמדתו בסוגיית גיוס בני תורה לא הצניע ולא קיצר:
בשו"ת יביע אומר (חלק ח', חושן משפט, סימן ט"ז) כתב בבירור:
"ודע, דלא פטרו חז"ל מלצאת לצבא אלא אותם שתורתם אומנותם ממש. אבל מי שאינו עוסק כל היום בתורה ואינו לומד ברציפות, ויום לומד ויום בטל, בוודאי אינו בכלל זה, וצריך ליטול חלקו עם הציבור בהגנה על העם והמדינה..."
וכן חידד בספרו 'יחווה דעת' (חלק ד', סימן מ"ה):
"...יראה ברור שאותם בחורים שאינם עוסקים בישיבה בלימוד התורה לשמה, ויוצאים ובטלים בשווקים וברחובות, בודאי שאין להם שום יתרון ועדיפות על יתר בני הנוער, ועליהם לשאת בעול החברה, ולהתגייס כחוק..."
דבריו לא משאירים מקום לספק: הפטור מגיוס הוא פריבילגיה ללומדים בכנות ושקידה בלבד, לא לכל מי שנושא תווית של תלמיד ישיבה.
בנושא הגיור, ראייתו אף הייתה נועזת ומקרבת. בשו"ת 'יחווה דעת' (חלק ד', סימן ל"ח) הבהיר שההלכה נועדה לקרב, לא להרחיק. הוא פעל להרחיב את מעגל השייכות ולהקל הליכי גיור מתוך תפיסה שכל החפץ להצטרף לעם ישראל מוצא דלת פתוחה – גישה שכה חסרה בדור האחרון. כך הצליח לשלב עיקשות הלכתית עם רגישות לערבות הדדית ורוח של אחריות ציבורית.
חבל שבעידן הנוכחי נדמה שקולו הולך ודועך בשעה שאנו משוועים להנהגה אמיצה, בעלת מוכנות לקבוע שיעור קומה חדש , שידע לגולל אחריות ציבורית לצד איכפתיות הלכתית, להתמודד עם סוגיית הגיוס והגיור ממקום של מנהיגות, ולא של קיטוב וחרדה.
תקווה חרדית מול כאב משפחתי
השבוע נערך מסע כומתה המסע המסכם את ההכשרה של המחזור הראשון של הגדוד החרדי החדש – "החשמונאים". מרומם אותי לראות עוד צעירים חרדים, כולל בן של אדמו"ר, שוברים את התקרה המגזרית וצועדים בראש. תקווה מתחדשת. מנגד, עצוב לי לראות שהתמיכה המשפחתית עבורם לרוב מתבצעת מאחורי הקלעים, כמעט בלחישה, בשל החשש מגינויים והחרמות. יש כאן שילוב מוזר של ניצחון קטן עם לב מדמם – והלוואי שיבוא יום בו החיבוק יהיה גלוי, לא נסתר.
כולנו ניצבים – זהות, שייכות ואחריות
המתח הזה אינו נחלת "המיעוטים" או השוליים בלבד. השאלות על זהות ומקום הן מבחן לכולנו: אם נדע לקרב, להכיל, להוריד גדרות, ולבנות קהילה שבה גם מי שאוחז בהגדרה שונה – עדיין מוצא לו בית. כל קיר שמוקם סביב מישהו אחר הוא גם קיר סביבנו. השאיפה לקהילה פתוחה, חיה, מאוחדת לא באה בשום דרך חוץ אבנים קטנות של הכלה והכרה הדדית.
זה הרגע שמבקש הנהגה אמיצה, דוגמת הרב עובדיה יוסף זצוק״ל, שמבינה שתפקיד רבני הציבור ומובילי הדרך רחב פי כמה מתפקיד של שומרי השערים. אנו זקוקים למנהיגות שתדע לחדש מתוך שורש ולא לפחד משינויים – שתקל גיורים במאמץ לשלב את עולי חבר העמים, שתדע למצוא שפה משותפת בין החברה החרדית לצה"ל מתוך אחריות, ולא מתוך הגנה עצמית ומצוקות קיום. בעיקר, זו קריאה אל הלב: לפתוח עוד קצת, לבחון בעין טובה, ולהפוך את החברה שלנו למקום שמחבק את כל גווניו, מתוך אמונה עמוקה שמגוון וברכה הולכים יחד.
הרי בשביל אחדות אין צורך באחידות
