להתעורר ולהתחבר — מתשפ״ד לתשפ״ז
שנת תשפ״ז בפתח, והיא מביאה איתה צירוף שאיננו פוגשים בכל שנה.
היום הראשון של ראש השנה, א׳ בתשרי תשפ״ז, יחול בשבת. לכן בבוקרו לא נשמע את קול השופר. נבוא לבית הכנסת, נאמר מלכויות, זיכרונות ושופרות, נדבר על השופר ונזכיר אותו — אבל לא נתקע בו.
שבועיים לאחר מכן גם היום הראשון של חג הסוכות, ט״ו בתשרי, יחול בשבת. שוב תחסר מצווה מרכזית מן היום: לא ניטול לולב, אתרוג, הדס וערבה.
ולמי שהלוח הזה נשמע מוכר — יש לכך סיבה.
בדיוק כך נפתחה גם שנת תשפ״ד.
א׳ בתשרי תשפ״ד חל בשבת — ולא תקענו בשופר.
ט״ו בתשרי חל גם הוא בשבת — ולא נטלנו את ארבעת המינים.
ושלושה שבועות לאחר אותו ראש השנה הגיעה שבת שמיני עצרת ושמחת תורה — 7 באוקטובר 2023.
שלוש שנים חלפו.
אותו לוח שנה חוזר.
אבל אנחנו כבר איננו אותם האנשים שנכנסו אז לתשפ״ד.
ולכן ראוי, לפני שאנחנו נכנסים לתשפ״ז, להבין תחילה מדוע השופר שותק ומדוע ארבעת המינים נשארים מונחים — ואז לשאול מה השקט הזה דורש מאיתנו לשמוע.
מן התורה — המצווה איננה נעלמת בשבת
חשוב להתחיל מתיקון של טעות נפוצה.
אין זה מדויק לומר שהשופר וארבעת המינים אסורים בטלטול בשבת ולכן אין מקיימים את המצווה.
המהלך ההלכתי הוא כמעט הפוך.
התורה אומרת על ראש השנה:
״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״
(במדבר כ״ט, א׳).
ובמקום אחר:
״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״
(ויקרא כ״ג, כ״ד).
הגמרא במסכת ראש השנה אכן מציעה בתחילה לקרוא את שני הפסוקים כך: ביום חול — ״יום תרועה״; ובשבת — ״זכרון תרועה״, זיכרון בלבד ללא תקיעה.
אלא שרבא דוחה זאת.
אם התורה עצמה אסרה תקיעה בשבת — כיצד תקעו במקדש?
ועוד: עצם התקיעה בשופר איננה אחת מל״ט מלאכות שבת. בלשון חז״ל:
״חכמה ואינה מלאכה״
(תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב).
ומסקנת הגמרא ברורה:
״מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה״
(שם).
מן התורה מותר לתקוע בשופר גם כאשר ראש השנה חל בשבת. חכמים הם שגזרו שלא לתקוע.
ומה החשש?
רבה מסביר:
״הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר; גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים״
(תלמוד בבלי, ראש השנה כ״ט ע״ב).
אדם רוצה לקיים מצווה. הוא מחזיק שופר בידו, אבל אינו יודע לתקוע. הוא יוצא לחפש מי שילמד אותו או יתקע עבורו, ובתוך ההתלהבות לקיים את המצווה הוא עלול לשאת את השופר ברשות הרבים ולעבור על איסור שבת.
ומיד מוסיפה הגמרא:
״והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה״
(שם).
יש כאן דבר עמוק.
חז״ל אינם חוששים דווקא מן האדם המזלזל במצווה.
הם חוששים גם מן האדם שרוצה מאוד לקיים אותה.
מרוב רצון לתקוע, ליטול או לקרוא — הוא עלול לשכוח לרגע את המסגרת שבתוכה המצווה מתקיימת.
ולכן חכמים אומרים: הפעם אל תעשה.
לא משום שהמצווה אינה חשובה, אלא מפני שהתורה איננה אוסף של מצוות נפרדות. היא מערכת שלמה.
ובכל זאת — במקדש תקעו
המשנה מלמדת שהגזירה לא הייתה מוחלטת:
״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת — במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה״
(משנה, ראש השנה ד׳, א׳).
ולאחר חורבן בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי:
״שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין״
(שם).
כלומר, גם לאחר הגזירה נשמר מקום שבו קול השופר יכול היה להישמע בשבת — במקום שיש בו אחריות, סמכות ופיקוח.
הרמב״ם מסביר את ההיגיון:
״מפני שבית דין זריזין הן... שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן״
(רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב ב׳, ט׳).
במשך הדורות צומצמה האפשרות הזאת, וההלכה שהתקבלה למעשה היא זו שאנו מכירים:
״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת — אין תוקעין בשופר״
(שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״ח, ה׳).
לכן חשוב לדייק: לא איסור הטלטול של השופר הוא שיצר את ביטול התקיעה; החשש מחילול שבת הוא שהביא לגזירת אי־התקיעה, ומתוך כך נקבע גם מעמדו לעניין טלטול בשבת.
וארבעת המינים — סיפור מעט שונה
בארבעת המינים המהלך ההיסטורי היה מורכב אף יותר.
התורה אומרת:
״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל״
(ויקרא כ״ג, מ׳).
ביום הראשון של סוכות מצוות ארבעת המינים היא מן התורה בכל מקום.
ולכן בתקופה קדומה היום הראשון של סוכות אכן דחה שבת. המשנה מתארת:
״יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת; למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו״
(משנה, סוכה ג׳, י״ג).
ובמקדש מתואר מנהג דומה:
״יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית״
(משנה, סוכה ד׳, ד׳).
הגמרא שואלת מדוע ביום הראשון לא גזרו את אותה גזירה שמא יעביר את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים, ומשיבה:
״ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין — לא גזרו בהו רבנן״
(תלמוד בבלי, סוכה מ״ג ע״א).
אלא שלאחר החורבן השתנתה ההלכה. הרמב״ם מסביר שבמקומות הרחוקים לא תמיד ידעו בוודאות את קביעת החודש, ולכן השוו חכמים את הדין בין המקומות:
״כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין״
(רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב ז׳, י״ז).
ואף לאחר שקביעת החודש נעשתה על פי חשבון, התקנה נשארה:
״שלא ינטל לולב בשבת כלל... ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש״
(שם, ז׳, י״ח).
וכך פוסק השולחן ערוך:
״ביום שבת אינו נוטל אפילו אם הוא יום ראשון״
(שולחן ערוך, אורח חיים תרנ״ח, ב׳).
וכך הגענו אל ההלכה שאנחנו מכירים היום:
בשבת של א׳ בתשרי — אין תוקעים.
בשבת של ט״ו בתשרי — אין נוטלים את ארבעת המינים.
אבל אולי דווקא מתוך מה שאיננו עושים, אפשר להבין טוב יותר מה המצוות האלה מבקשות לעשות בנו.
השופר — להתעורר
אם נבקש לזקק במילה אחת את משמעותו של השופר, אולי זו המילה:
להתעורר.
הרמב״ם כותב:
״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם״
(רמב״ם, הלכות תשובה ג׳, ד׳).
השופר אינו מנגינה.
הוא אינו אמור להרגיע.
הוא קול שמבקע את השגרה.
קול שמבקש מן האדם לעצור ולשאול:
איפה אני?
לאן אני הולך?
מה התרגלתי לא לראות?
מה דורש תיקון?
מה אני יודע כבר זמן רב — אבל מעדיף שלא לשמוע?
השופר הוא קריאת ההשכמה של ראש השנה.
הוא פונה אל האדם ואומר לו:
תתעורר.
אל תחיה מתוך הרגל.
אל תחכה שהמציאות תטלטל אותך כדי לראות את מה שכבר נמצא מול עיניך.
ארבעת המינים — להתחבר
ואם את השופר אפשר לזקק למילה להתעורר, את ארבעת המינים אפשר לזקק למילה אחרת:
להתחבר.
חז״ל ראו בארבעת המינים תמונה של עם ישראל כולו.
על האתרוג נאמר:
״מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים״
(ויקרא רבה ל׳, י״ב).
האתרוג — יש בו טעם, ריח והדר. הוא מייצג את מי שיש בו תורה ויש בו גם מעשים טובים.
על התמר, שממנו בא הלולב:
״מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים״
(שם).
יש טעם מתוק, אך אין אותה נוכחות של ריח טוב.
על ההדס:
״מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה״
(שם).
ועל הערבה:
״מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים״
(שם).
ואז שואל המדרש: מה יעשה הקב״ה עם אלה?
האם יוציא אותם החוצה?
לא.
תשובת המדרש היא:
״לאבדן אי אפשר; אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו״
(ויקרא רבה ל׳, י״ב).
זה אולי אחד הדימויים החזקים ביותר שנתנו לנו חז״ל לעם.
ציבור שלם איננו ציבור של צדיקים בלבד.
יש בו צדיקים.
יש בו בינוניים.
ויש בו גם רשעים.
ולא במקרה דרשו את המילה ציבו״ר כראשי תיבות:
צדיקים, בינונים ורשעים
(החיד״א, ככר לאדן, סימן ז׳, בפירוש למשנה אבות ב׳, ד׳ — ״אל תפרוש מן הציבור״; וראו גם דברים אחדים, דרוש כ״ב).
אין פירוש הדבר שאין הבדל בין טוב לרע.
אין פירוש הדבר שאין מקום לביקורת, לאחריות או לתיקון.
הערבה אינה הופכת לאתרוג מפני שקשרנו אותם יחד.
אבל היא נשארת בתוך האגודה.
וזה החידוש:
אחדות איננה אחידות.
הלולב נשאר לולב.
ההדס נשאר הדס.
האתרוג נשאר אתרוג.
והערבה נשארת ערבה.
הם אינם דומים — ובכל זאת מוחזקים ביד אחת.
ולא פחות חשוב: אם אחד מן המינים חסר — אין המצווה שלמה.
חז״ל קבעו:
״ארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה״
(משנה, מנחות ג׳, ו׳; תלמוד בבלי, מנחות כ״ז ע״א).
אתרוג מהודר ככל שיהיה אינו מספיק.
לולב יפה ככל שיהיה אינו מספיק.
שלושה מינים מן המובחר אינם יכולים להחליף את הרביעי.
כשאחד חסר — האגודה חסרה.
וכשהאגודה חסרה — גם התמונה של הציבור חסרה.
וזה אולי השיעור הגדול של ארבעת המינים:
עם איננו נבנה רק ממי שטעמו כטעמי וריחו כריחי.
קל להתחבר למי שחושב כמוני.
קל לחיות לצד מי שמתפלל כמוני, מצביע כמוני ומאמין כמוני.
המבחן מתחיל דווקא במי שאינו כמוני.
גם מי שאין בו, בעיניי, לא טעם ולא ריח — עדיין חלק מן הציבור.
כי אם כל אחד מוציא מן העם את מי שאינו דומה לו, בסוף לא נשאר עם.
השופר אומר:
תתעורר.
ארבעת המינים אומרים:
אבל אל תתעורר לבד.
ואז באה תשפ״ד
וכאן קשה שלא לחזור אל אותו לוח שנה.
בראש השנה תשפ״ד השופר שתק ביום הראשון.
בסוכות תשפ״ד ארבעת המינים נשארו מונחים ביום הראשון.
אינני מבקש לומר שהיה בכך סימן משמים.
אין לנו יכולת לפרש את חשבונותיו של הקב״ה, ובוודאי שלא נכון להפוך אסון שבו נרצחו ונפגעו רבים כל כך לראיה תיאולוגית פשוטה.
אבל מותר לנו להביט לאחור.
ומותר לנו לשאול:
האם השקט הדהד חזק יותר?
שלושה שבועות אחרי אותו ראש השנה — התעוררנו.
לא באמצעות שופר.
התעוררנו לקול אזעקות, ירי, טלפונים והודעות שאיש מאיתנו לא רצה לשמוע.
ושבוע אחרי היום הראשון של סוכות — התחברנו.
לא באמצעות לולב, אתרוג, הדס וערבה.
אנשים יצאו מבתיהם להציל אנשים שמעולם לא פגשו.
חיילים נסעו דרומה עוד לפני שקראו להם.
אזרחים פתחו בתים, בישלו, אספו ציוד, פינו פצועים, חיפשו נעדרים, ליוו משפחות והחזיקו קהילות.
פתאום לא שאלנו מי אתרוג ומי ערבה.
לא שאלנו מי חושב כמוני.
מי הצביע כמוני.
מי מתפלל כמוני.
ומי בכלל מתפלל.
לרגע הבנו בפשטות את מה שארבעת המינים מנסים ללמד אותנו בכל שנה:
״יוקשרו כולם אגודה אחת״
(ויקרא רבה ל׳, י״ב).
אבל הסכנה חוזרת — והפילוג כבר מחכה בפינה
וכאן אנחנו מגיעים לתשפ״ז.
המלחמה לימדה אותנו מהו כוחו של חיבור, אבל היא לא ביטלה את המחלוקות שלנו.
הן חזרו.
ולעיתים נדמה שהן חוזרות אפילו ביתר עוצמה.
והבחירות בפתח.
תקופת בחירות מטבעה מחדדת הבדלים.
היא דורשת מאיתנו לבחור.
להכריע.
לבקר.
להתווכח.
זה איננו דבר פסול. להפך. חברה דמוקרטית מוכרחה לדעת לנהל מחלוקת.
הסכנה מתחילה במקום אחר.
כשהוויכוח על הדרך הופך לוויכוח על עצם השייכות.
כשאנחנו מפסיקים לומר:
״אני חושב ��אתה טועה״,
ומתחילים לומר:
״אם אתה חושב כך — אתה כבר לא חלק מאיתנו״.
כשהיריב הפוליטי הופך לאויב.
כשהמחנה האחר מפסיק להיות חלק מן הציבור והופך למשהו שצריך להרחיק, להשתיק או למחוק.
ופה ארבעת המינים נעשים השנה כמעט הוראה מעשית.
האתרוג איננו הערבה.
ההדס איננו הלולב.
הם שונים בטעם, בריח, בצורה ובתכונה.
ואף על פי כן המצווה איננה לבחור אחד מהם.
המצווה היא להחזיק את כולם יחד.
אנחנו רשאים לבחור צד.
אנחנו רשאים להיאבק על הדרך שאנחנו חושבים שהיא נכונה.
אנחנו רשאים לבקר בחריפות.
אבל אסור שהבחירות יהפכו לבחירה מי שייך לעם ומי לא.
אסור שכל מחנה ייקח לעצמו את ה״אתרוגים״ שלו וישליך את ה״ערבות״ של המחנה האחר.
כי ברגע שאחד מארבעת המינים בחוץ — המצווה חסרה.
וברגע שחלק מן הציבור נמצא מחוץ ל״אנחנו״ — משהו עמוק בציבור עצמו נשבר.
לא רק במי נבחר — אלא איך נבחר
אולי זה אחד המבחנים המרכזיים של תשפ״ז.
לא רק:
במי נבחר?
אלא:
איך נבחר?
איך נדבר בזמן הבחירות?
מה נעביר הלאה?
למה נאמין?
איך נגיב לסרטון, לכותרת, להקלטה, לשמועה או להודעה שמבקשת להכעיס אותנו?
האם נעצור לפני שנשתף?
האם נבדוק לפני שנחרוץ דין?
האם אנחנו יודעים לזהות כאשר מישהו מנסה להפעיל את הכעס שלנו כדי להפוך אותנו לכלי בידיו?
האם נזכור שגם מאחורי הפוסט שמרגיז אותנו נמצא אדם?
גם כאן השופר בא לעורר.
להתעורר לפני שאנחנו מגיבים.
להתעורר לפני שאנחנו הופכים שמועה לעובדה.
להתעורר לפני שהפחד והשנאה מחליפים את שיקול הדעת.
וארבעת המינים באים להזכיר:
אחרי שהתעוררנו — אנחנו עדיין מוכרחים להישאר מחוברים.
כי בחירות מסתיימות.
הקלפיות נסגרות.
התוצאות מתפרסמות.
אבל בבוקר שאחרי אנחנו עדיין צריכים לחיות כאן יחד.
אותם שכנים.
אותן קהילות.
אותו צבא.
אותם בתי ספר.
אותם כבישים.
אותה מדינה.
אותו עם.
האם אנחנו צריכים שוב אסון כדי להתחבר?
וזו אולי השאלה הקשה ביותר שתשפ״ז מניחה בפנינו.
בתשפ״ד התעוררנו בכוח.
התחברנו בכוח.
אבל האם אנחנו מסוגלים לשמר את ההתעוררות ואת החיבור גם כאשר האיום אינו עומד מול הדלת?
קל לומר ״ביחד״ כאשר האויב נמצא בחוץ.
המבחן האמיתי מתחיל כשהמחלוקת חוזרת פנימה.
האם אנחנו מסוגלים לחלוק מבלי לפרק?
להתווכח מבלי להשפיל?
לדרוש אחריות מבלי למחוק אדם?
לחשוב אחרת מבלי להוציא את האחר מן הציבור?
האם נצליח להיכנס למערכת בחירות ולהישאר עם אחד גם כשנצא ממנה?
כי אם אנחנו צריכים שוב אסון כדי להיזכר שאנחנו אחים — לא למדנו מספיק.
תשפ״ז — אותו לוח, אבל לא אותה שנה
שלוש שנים עברו.
ושוב תיכנס השנה בשבת.
שוב נעמוד בראש השנה ולא נשמע שופר ביום הראשון.
שוב נגיע לסוכות, וביום הראשון לא נחזיק את ארבעת המינים ביד.
אבל הפעם אנחנו יודעים משהו שלא ידענו בתשפ״ד.
אנחנו יודעים מה מחיר השינה.
ואנחנו יודעים מה כוחו של החיבור.
ולכן השאלה של תשפ״ז איננה רק:
מדוע השופר לא יתקע?
אלא:
האם אנחנו עדיין צריכים שופר כדי להתעורר?
והשאלה של סוכות איננה רק:
מדוע איננו נוטלים את ארבעת המינים?
אלא:
האם אנחנו עדיין צריכים להחזיק ארבעה מינים ביד כדי לזכור שאנחנו עם אחד?
זכרון תרועה
התורה קוראת לראש השנה גם:
״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״
(ויקרא כ״ג, כ״ד).
הגמרא אמנם אינה מקבלת את הביטוי הזה כמקור ההלכתי לאי־תקיעה בשבת (ראש השנה כ״ט ע״ב).
אבל הפסוק נשאר.
ובתשפ״ז הוא יכול לקבל משמעות חדשה.
לזכור את התרועה גם כשהיא אינה נשמעת.
לזכור למה היא נועדה.
לא רק לשמוע שופר — אלא להיות ערים.
לא רק להחזיק ארבעה מינים — אלא להחזיק זה בזה.
אולי דווקא ביום שבו השופר שותק אנחנו נדרשים להשמיע בתוכנו את הקריאה:
״עורו ישנים משנתכם״
(רמב״ם, הלכות תשובה ג׳, ד׳).
ואולי דווקא ביום שבו ארבעת המינים נשארים מונחים אנחנו נדרשים לזכור:
״יוקשרו כולם אגודה אחת״
(ויקרא רבה ל׳, י״ב).
כי המצווה אולי נדחית מפני השבת.
המשמעות שלה אינה נדחית.
להתעורר. להתחבר.
בתשפ״ד השופר שתק — והמציאות העירה אותנו.
ארבעת המינים נשארו מונחים — והמציאות חיברה אותנו בכוח.
בתשפ״ז הם ישתקו שוב.
והפעם הבחירה בידינו.
האם נזדקק שוב למציאות שתעיר אותנו?
האם נזדקק שוב לאסון כדי להיזכר שאנחנו עם אחד?
או שאולי הפעם נוכל לעשות זאת בעצמנו.
להתעורר לפני האזעקה.
להקשיב לפני הצעקה.
לבדוק לפני השיתוף.
לחשוב לפני התגובה.
לתקן לפני השבר.
להתווכח בלי לפרק.
לבחור בלי לפלג.
ולהתחבר בלי שמישהו יצטרך לפגוע בנו כדי שניזכר שאנחנו אחים.
השופר בא לעורר את האדם.
ארבעת המינים באים לחבר את העם.
בשבת הראשונה של תשפ״ז לא נתקע בשופר.
בשבת הראשונה של סוכות לא ניטול את ארבעת המינים.
אבל את שתי הקריאות הפנימיות שלהם אסור לנו להניח:
להתעורר.
ולהתחבר.
את השופר מותר השנה להשאיר על הבימה.
את ארבעת המינים מותר להשאיר על השולחן.
אבל את הלב אסור להשאיר ישן.
ואף אחד מארבעת המינים אסור לנו להוציא מן האגודה.
כי כשאחד חסר — האגודה חסרה.
וכשהאגודה חסרה — הציבור חסר.
וכשהציבור נשבר — העם כולו משלם את המחיר.
מותר לנו לבחור צד.
אסור לנו לבחור בפילוג.
ואיש את אחיו — אסור לנו להניח.
