הלכות תשעה באב שחל ביום ראשון מנהג הספרדים
ערב תשעה באב - שבת
בערב תשעה באב, כאשר היום הקדוש של האבלות עומד בפתח, אנו חיים עדיין בתוך חיבוקה של השבת. יש בשעות הללו ממד מיוחד, כי היהודי נקרע בין מציאות האבל לבין קדושת השבת וההלכה מדגישה שוב ושוב: אין לערב שמחה באבל, אבל גם אין לצמצם את שמחת השבת אפילו כשצלו של החורבן מרחף בפתח. השבת כאן עומדת כחומת מגן בפני צער הגלות, כאילו מעניקה לנו מרווח נשימה לפני שנצלול לצום.
בפועל, כל סעודות השבת כולל סעודה שלישית מתקיימות באווירה חגיגית, מותר לאכול בשר ולשתות יין ואף לשיר זמירות. עונג שבת קודם לכל. גם כששעות הצום מתקרבות, ההכנה הפנימית נעשית עדינה מפסיקים לאכול ולשתות רק בשקיעה, אך נשארים בבגדי שבת ובנעילת נעלי עור עד צאת השבת בפועל, כפי שמובא בפוסקים: > ״כשחל תשעה באב להיות ביום ראשון אין שום סימני אבלות נוהגים בו בשבת, אפילו בליל שבת או בשבת עצמה.״
(שו״ע או״ח תקנ״ד, י״א; בן איש חי דברים, שנה א׳, י״ד)
התהליך של המעבר בין שבת לחול, בין שמחה לצער, נעשה ברגישות: אומרים ״ברוך המבדיל בין קודש לחול״ ורק אז מחליפים לבגדי חול, חולצים נעליים, ומתחילים להרגיש את האבלות בלב ובגוף. מעבר זה הוא רגע טעון ויפה להאריך בו: יש המהדרים ללוות אותו בשיר ״המבדיל בין קודש לחול״, כעין תפילה שבין זמנים.
מוצאי שבת פתיחת הצום וליל תשעה באב
תשעה באב הנכנס במוצאי שבת הוא יום בעל טון רגשי עמוק במיוחד. בשעה שצאת השבת מביאה עמה ניתוק מהקדושה, היהודי עובר לאבלות, אך עדיין משהו מרוח השבת שורה עליו. לאחר שאומרים ״ברוך המבדיל בין קודש לחול״, הולכים להחליף בגדים ונעליים, אבל לא לפני שמרגישים את המעבר בנשמה. המשפחה או הקהילה מתכנסות לפעמים עם ילדים שמתקשים להבין את כובד היום, והאווירה נעשית כבדה יותר ויותר.
בתפילת ערבית מוסיפים ״אתה חוננתנו״, מסמנים את המעבר, ומיד אחר כך לא עושים הבדלה על יין כי אין שמחת היין בצום. במקום זאת, מברכים רק ״בורא מאורי האש״ על נר, ויש שמדליקים את הנר בנחת, כאילו לומר: גם באפלה יש שביב אור (שו״ע תקנ״ד, י״ב; כף החיים שם).
ואז מגיע רגע קריאת מגילת איכה. יושבים על הקרקע, מורידים את האור באולם, ואפשר ממש להרגיש את השבר ההיסטורי, את הדורות של כאב, מצטברים בפסוקי המגילה: > ״קורין איכה וקינות בישיבה על הקרקע, ואין אומרים ויהי נועם…״
שו״ע תקנ״ט דה; בן איש חי דברים, י״ז
נוהגים להאריך באמירת קינות חלקן עתיקות יומין, חלקן חדשות יותר ולפעמים שומעים זקנים שבוכים באמת, וכמה עיניים לחות גם אצל בני הנוער. יש משפחות בהן הקריאה הופכת לטקס משפחתי אינטימי.
שחרית של תשעה באב
הבוקר של תשעה באב הוא מהבקרים הנדירים בהם העולם עוצר מלכת. ברכות השחר נאמרות כרגיל, אך פסוקי דזמרה מתקצרים הלב מתכנס פנימה. האווירה בבית הכנסת שקטה, רצינית, יושבים נמוך, או שותקים. אצל הספרדים, בניגוד לאשכנזים, מניחים תפילין בשחרית, סימן דק לכך שלעולם אין לאבד תקווה גם ביום השחור ביותר: > ״יש מהפוסקים שנוהגים להניח תפילין במנחה, אבל הספרדים נוהגים להניח תפילין בשחרית כרגיל.״
( שו״ע תקנ״ח ד׳ ; בן איש חי דברים, ט״ו)
קריאת התורה היא בפרשת ״כי תוליד בנים״, שמתארת את חורבן הארץ וגלות ישראל והפטרה ״אסף אסיפם״ ירמיהו, שהיא משירה קורעת לב, מלאה בכאב ובתפילה לתיקון. לאחר מכן אומרים קינות נוספות; יש קהילות שמוסיפות סליחות בנוסח ייחודי ליום זה, לעיתים מזמינים חזן מיוחד או זקן קהילה שקולו שבור אך עוצמתי, שיפתח שערי דמעות.
המנהג הוא שהילדים נוכחים בתפילה, כדי להעביר לדור הבא את הזיכרון הלאומי, אף אם אינם מבינים עד הסוף את מלוא משמעותו.
מה מותר ללמוד בתשעה באב
לימוד תורה ביום זה נדחה כמעט לגמרי, כי ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ אבל ביום הזה הלב איננו שמח, והחכמה מלווה בתחושת שבר. > ״אסור ללמוד תורה בתשעה באב, מפני שהתורה משמחת לב, אלא אם כן הוא בדברים הרעים…״ (שו״ע תק״נ ב׳)
יחד עם זאת, לא מוותרים על הלימוד הוא הופך ללימוד של כאב וחשבון נפש. מותר ללמוד מגילת איכה עם פירוש, ספר איוב על יסורי האדם, פרשיות התוכחה שבתורה (בחוקותי, כי תבוא), אגדות חורבן בגמרא (גיטין נ״הנ״ח), מדרשי חורבן (איכה רבה), קינות ופירושיהן, וכן הלכות תשעה באב ואבלות (משנה ברורה תק״נ ס״ק ט; בן איש חי דברים י״ג).
יש שנהגו להקדיש זמן ללימוד חורבן הבית במקורות הקבלה זוהר על גלות השכינה, או פרקים העוסקים בשכינתא בגלותא, כי גם במיסטיקה היהודית האבלות הופכת למנוף לתיקון.
כל לימוד שאינו נושא עמו יגון או שבר אסור, כדי שלא להרחיק את התודעה מתחושת החורבן.
מחצות היום מתקרבים לנחמה
מחצות היום משתנה במעט אופי הצום. הקדרות של הבוקר נמהלת בהרגשה ש״עבר רובו של יום״ כבר התחלנו לטפס מהשפל. מותר לשבת על כסא רגיל (ולא רק על הארץ), ומתחילים להכין אוכל וסידורים לקראת מוצאי הצום. האבלות פוחתת, אך עדיין לא נעלמת. בקהילות רבות נוהגים להתחיל להכין את הבית, להוציא סירים, לסדר את המטבח, להניח מפה לבנה על השולחן, ויש שנוהגים להכין גם נר להבדלה מתוך תקווה גדולה שמהחורבן תצמח גאולה. יש המוסיפים פיוטי נחמה או לומדים פרקים נבחרים בנביאים על שיבת ציון.
מעבר זה מסמל, הלכה ולמעשה, שגם בתוך החורבן יש ניצוץ תקווה. כבר בערב תשעה באב אמרו חכמים: ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״, ומחצות היום ואילך מתחילים לחוש זאת במעשים.
״משם ואילך מותר לישב על הספסל הרגיל.״
(משנה ברורה תקנ״ט ס״ק י״ג)
מנחה של תשעה באב
תפילת מנחה של תשעה באב שונה באופיה מהמנחה הרגילה של ימות החול וגם מהמנחה בשאר הצומות. יש בה שילוב מרגש של צער ושל התחלה חדשה, קרן של אור מתוך האפלה. בקריאת התורה ״ויחל משה״ מתוארת תפילתו של משה אחרי חטא העגל, ובהפטרה ״דרשו ה׳ בהימצאו״ יש קריאה לשוב בתשובה ולבקש רחמים, גם כשהמציאות נראית סגורה.
בברכת שמונה עשרה מוסיפים ״עננו״ תפילה אישית וקהילתית מתוך הצום, במילים פשוטות וישרות (שו״ע תק״נ ג׳; כף החיים ס״ק ל״ה). אומרים תחנון, מסיימים בלי לומר ״צדקתך״, כי כבר לא ערב שבת, אבל עדיין היום חצוי בין אבל לנחמה (משנ״ב תקנ״א ס״ק א׳).
ברגע מרכזי ומרגש הכהנים עולים לדוכן ונושאים כפיים בברכת כהנים (ולא בשחרית): > ״אין נושאים כפיים בשחרית של תשעה באב, אבל במנחה נושאים.״
> (שו״ע תק״נ ד; כף החיים ל״ח)
הרגע הזה מבטא את שיבת הברכה לעם ישראל, גם אחרי חורבן. רבים מרגישים שזו שעת סגולה לתפילה אישית: מתוך השבר מתחדשת האמונה.
מוצאי הצום
במוצאי הצום חוזרים החיים למסלולם, אך תחושת האבלות והחסד שנלוו ליום לא נעלמים באחת. מתפללים ערבית רגילה, בלא תחנון, ובבית כל אחד לפי מנהגו מתכונן לסיים את הצום. עורכים הבדלה על כוס יין בלבד ״בורא פרי הגפן״ ו״המבדיל״, בלי נר ובשמים (שו״ע תקנ״ו א׳). יש המדקדקים לשבת עם כל בני הבית סביב השולחן, לומר יחד את הברכות, ולחוות יחד את רגע החזרה לשגרה, כאילו במעגל של פיוס אחרי יום קשה.
אצל הספרדים, אין ממשיכים מנהגי אבלות אחרי הצום מותר מיד לשוב לרחצה, תספורת, כביסה, שמיעת מוזיקה ושאר צרכי חול (בן איש חי דברים כ״א). זה רגע מלא תקווה, כאילו אומרים: עבדנו באבל, התפללנו על החורבן, ומעכשיו עלינו למלא את העולם בשמחה ובעשייה.
לעיתים נהוג לומר פיוטי נחמה, ויש הקוראים יחד פסוקים של גאולה ממגילת ישעיהו, להזכיר לעצמם ולכל המשפחה: ״עוד ישוב ה׳ ציון, ובנה ירושלים״.
מקורות עיקריים:
שולחן ערוך או״ח תקנ״דתקנ״ו, משנה ברורה, כף החיים, בן איש חי (דברים שנה א׳), מנהגי קהילות ספרדיות.
