חיים יצא ביום טוב לרחוב לחפש אש דולקת, כדי להדליק ממנה סיגריה. שכן שאינו שומר מצוות ראה אותו, הבין מה הוא מחפש, ומיד הוציא מצית והדליק עבורו אש חדשה.
חיים לא ביקש ממנו להדליק, אבל כעת עמדה לפניו שאלה: האם מותר לו ליהנות מאש שנוצרה באיסור — ועוד כאשר האיסור נעשה במיוחד בשבילו?
המשנה קובעת: „אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים...” (ביצה לג ע״א), וכך נפסק בשולחן ערוך: „אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים” (או״ח תק״ב, א). כלומר, ביום טוב מותר להעביר אש מאש קיימת, אך אסור ליצור אש חדשה. המשנה ברורה מסביר שהטעם הוא משום „מוליד אש ביום טוב”, וכיוון שאפשר היה להכין אש מערב יום טוב — לא הותר ליצור אותה בחג. citeturn412426search1turn278873search3
אלא שכאן מתחילה השאלה המעניינת: מה דינה של האש לאחר שכבר נוצרה?
המגיד משנה כתב שאם עבר אדם והוציא אש ביום טוב — מותר להשתמש בה. לעומתו הט״ז חלק בחריפות וסבר שיש לדמות זאת ל„מעשה שבת”: אם ישראל הוציא אש באיסור, לא רק שאסור להשתמש בה לכתחילה, אלא אף תבשיל שבושל באמצעותה עשוי להיאסר. אולם רוב האחרונים דחו את דברי הט״ז, והמשנה ברורה הכריע: „ובדיעבד אם עבר והוציא — מותר להשתמש בהם”. גם כף החיים מביא שורה ארוכה של אחרונים שפסקו כדעת המקילים. citeturn412426search0turn412426search1turn412426search3
לכאורה, אם כן, השאלה הסתיימה: האש נוצרה באיסור, אבל לאחר מעשה מותר להשתמש בה.
ובכל זאת נדמה שיש במקרה שלנו רובד נוסף. חיים לא מצא אש שנולדה במקרה. האש נוצרה עכשיו, ביום טוב, במיוחד כדי לספק את הצורך שלו.
אין מכאן בהכרח איסור הנאה חדש. בסימן תק״ב לא מצאנו שהאש מקבלת מעמד שונה מפני שנוצרה עבור אדם אחר, והכרעת המשנה ברורה היא שהאש עצמה אינה נאסרת בדיעבד. אבל מכאן עדיין לא נובע שכל שימוש בה הוא גם ההתנהגות הראויה לכתחילה.
הרמב״ם מזכיר שיום טוב איננו רק רשימת מלאכות מותרות ואסורות: „כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים”, ומוסיף בחומרה על המבזה את המועדות (הלכות שביתת יום טוב ו, טז). citeturn278873search1
גם בפסיקה המעשית מצאנו את השיקול הזה. ב„תורת המחנה”, בדיון על הנאה ממלאכה שנעשתה באיסור ביום טוב, נאמר שאף במקום שיש צדדים להתיר בדיעבד, „ראוי להחמיר בדבר שלא לגרום לזלזול בכבוד יום טוב”, ובייחוד כשהדבר נעשה בדרך של זלזול או בקביעות. citeturn335298search0
וזו, לדעתי, ההבחנה החשובה במקרה שלנו.
אם חיים מצא נר או מנגל שכבר היו דולקים — אין לו כל קשר ליצירת האש, והוא מעביר מהם אש כדרך שהתירה ההלכה ביום טוב. אבל כאשר השכן מדליק עכשיו מצית דווקא מפני שחיים צריך אש, קבלת האש עלולה ליצור מציאות מוזרה: היהודי השומר את החג מקיים את צרכיו באמצעות חילול החג של יהודי אחר.
אם מדובר במקרה חד־פעמי, והאש כבר הודלקה מעצמה ללא בקשה או רמיזה מצד חיים — קשה לומר שהאש אסורה עליו מעיקר הדין. אבל כאשר ניתן להמשיך עוד מעט ולמצוא אש שהייתה דלוקה מערב יום טוב, יש טעם רב שלא להשתמש דווקא באש שנוצרה באיסור עבורו. לא מפני שהאש הפכה ל„חפץ אסור”, אלא משום כבוד יום טוב וכדי שלא להפוך היתר של דיעבד לדרך פעולה קבועה.
ואז מגיעה השאלה שמסתתרת מתחת לכל הסיפור: האם בכלל מותר להדליק את הסיגריה?
גם כאן הדיון אינו פשוט.
היתר הבערה ביום טוב אינו בלתי מוגבל. התורה התירה מלאכות לצורך „אוכל נפש”, וחז״ל הגבילו צרכים מסוימים למה שהוא „שווה לכל נפש”. משום כך פסק השולחן ערוך שאין עושים „מוגמר” — שריפת בשמים לצורך ריח — מפני שאין זה צורך השווה לכל נפש (או״ח תקי״א, ד). citeturn821749search2
וכבר המשנה ברורה, בביאור הלכה שם, מקדיש דיון מפורש לעישון טבק. הוא מביא פוסקים שאסרו משום שהבערה לצורך עישון אינה שווה לכל נפש, ומולם פוסקים שהתירו משום שבמקומות שבהם רבים רגילים לעשן נעשה הדבר לשיטתם צורך השווה לכל נפש. הוא מסכם שההיתר תלוי במציאות: במקום שאין העישון רגיל — „מדינא אסור”. ואף לשיטות המתירות, צריך להדליק דווקא משלהבת קיימת ולהיזהר מאוד שלא להגיע לכיבוי הסיגריה או הגחלת. citeturn821749search0
בדורות האחרונים המחלוקת החריפה, דווקא משום שהמציאות השתנתה. הגרי״ש אלישיב פסק שבזמננו „אין שום היתר לעשן ביום טוב”, בין היתר משום שהעישון אינו עוד דבר השווה לכל נפש וכיום ידוע שהוא מזיק לבריאות (קובץ תשובות ח״ב, סימן ל״ב). citeturn150054search1turn150054search2
לעומתו, הרב עובדיה יוסף המשיך להורות שמעיקר הדין מותר למי שרגיל בעישון לעשן ביום טוב, אף שיש אחרונים האוסרים; אולם גם לפי שיטה זו מי שאינו רגיל בעישון ואינו מצטער בהימנעות ממנו ראוי שיימנע. ההיתר, כמובן, אינו מתיר יצירת אש חדשה: גם לשיטה המתירה את עצם העישון, את הסיגריה יש להדליק מאש קיימת ולא ממצית או גפרור שנוצרה בהם אש חדשה. citeturn724874search10turn724874search7
ומכאן שהמקרה שבו פתחנו מקבל שלוש שכבות שונות:
ראשית — יצירת האש החדשה ביום טוב הייתה אסורה.
שנית — לאחר שהאש כבר נוצרה, הכרעת רוב האחרונים והמשנה ברורה היא שאין האש נאסרת בהנאה בדיעבד; ואף על פי כן, כאשר היא נוצרה במיוחד עבורי ויש לפני אפשרות אחרת, יש מקום להימנע ממנה משום כבוד יום טוב ומניעת זלזול בקדושתו.
ושלישית — עוד לפני שאנו שואלים מאיזו אש להדליק את הסיגריה, צריך לשאול האם מותר בכלל לעשן ביום טוב. בזה קיימת מחלוקת ממשית בין פוסקי זמננו: יש המתירים למי שרגיל בכך, ויש האוסרים בזמננו מן הדין משום שאינו „שווה לכל נפש”, נוסף על הדיון הרחב בעצם איסור העישון מחמת הסכנה הבריאותית.
אולי דווקא המקרה הקטן הזה מלמד משהו גדול על הלכות יום טוב. ההלכה אינה מסתפקת בשאלה: „האם הדבר מותר לי עכשיו?” היא מבקשת גם לשאול: כיצד נוצר ההיתר הזה? האם הצורך שלי גרם לחילול החג? והאם הדרך שבה אני נוהג משמרת את ההבדל בין יום טוב ליום חול?
כי יש הבדל בין לומר: „האש אינה אסורה עליי”, לבין לומר: „זו האש שממנה ראוי לי להדליק”.
מראי מקומות: ביצה לג ע״א–ע״ב; רמב״ם, הלכות שביתת יום טוב ד, א; שם ו, טז; שולחן ערוך או״ח תק״ב, א; ט״ז שם סק״א; משנה ברורה שם סק״א וסק״ד; כף החיים תק״ב אות א; שולחן ערוך או״ח תקי״א, ד; ביאור הלכה שם ד״ה „אין עושין מוגמר”; קובץ תשובות לגרי״ש אלישיב ח״ב סימן ל״ב; יביע אומר ח״א או״ח סימן ל״ג וח״ה או״ח סימן ל״ט; חזון עובדיה — יום טוב, עמ׳ מ״ד; שבט הלוי ח״י סימן רצ״ה.
